וקתני [ושנה]: החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי — פטור, משמע שאף לגבי בושת אינו רשאי! ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו] ר' עקיבא לאותו אדם: לא מבעיא [נצרכה] לומר בושת, שאדם רשאי לבייש את עצמו, מכל מקום המביישו חייב, אלא אפילו חבלה, שאין אדם רשאי לחבל בעצמו והוא עושה זאת, מכל מקום אחרים שחבלו בו — חייבין.

א ועל ההנחה המוסכמת בענין זה שואלים: והאם אין אדם רשאי לחבל בעצמו? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: יכול מי שנשבע להרע בעצמו ולא הרע יהא פטור מקרבן שבועה על שהפר שבועה זו? — תלמוד לומר: שנאמר בחיוב קרבן שבועה על המיפר שבועתו "להרע או להטיב" (ויקרא ה, ד), מה הטבה שמתחייב אם נשבע לעשות דבר טוב הוא דווקא בדבר שהוא רשות, ולא בנשבע לקיים מצוה, אף הרעה שמתחייב על שבועתה, היא דווקא בדבר שהוא רשות, ולא עבירה. ובכך אביא (אוסיף) לחייב גם מי שנשבע להרע בעצמו ולא הרע ומכאן שאדם רשאי להרע לעצמו!

אמר שמואל: אין מדובר כאן בהרעה לעצמו בדרך של חבלה ממש, אלא בנשבע: "אשב בתענית", ודבר זה מותר לעשותו.

ושואלים: דכוותה גבי [כיוצא בה אצל] הרעת אחרים ששנינו באותה ברייתא, שאינו חייב על שבועתה, צריכים גם כן לפרש שמדובר להשיבם בתענית, ויש לתמוה: אחרים מי מותיב להו בתעניתא [האם הוא יכול להושיב אותם בתענית]?

ומשיבים: אין [כן] באופן שגורם להם שאינם יכולים לאכול כגון דמהדק להו באנדרונא [שמחזיק אותם, סוגר אותם, בחדר]. ומקשים: וכיצד מפרש אתה כך את הברייתא?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: איזהו הרעת אחרים? — "אכה פלוני ואפצע את מוחו"! ולפי זה צריכים לפרש גם הרעת עצמו בחובל בעצמו, ונמצא שאדם רשאי בכך!

אלא בהכרח יש לומר כי תנאי [מחלוקת תנאים] היא בעניין זה, דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר]: אין אדם רשאי לחבל בעצמו, ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר]: אדם רשאי לחבל בעצמו.

ושואלים: מאן [מיהו] התנא ששמעת ליה [אותו] שאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו? אילימא האי [אם תאמר שזה] התנא הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הפסוק: "ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש" (בראשית ט, ה), ר' אלעזר אומר: מיד נפשותיכם (מעצמכם) אדרש את דמכם, שאפילו מי שהורג את עצמו ייענש על כך?

ודלמא קטלא שאני [ושמא מיתה שונה], שאסור לאדם להמית את עצמו, אבל לא מדובר כאן בחבלה כלל!

אלא שיטת האי [זה] התנא הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מקרעין בגדים על המת, ולא נחשב הדבר מדרכי האמורי שנאסרו, אלא מנהג ישראל. אמר ר' אלעזר: שמעתי, שהמקרע על המת יותר מדאי — לוקה משום "בל תשחית" (ראה דברים ב, יט), וכל שכן מי שמזיק לגופו מתוך צערו על המת שעובר על כך.

ודוחים: אין זו הוכחה, ודלמא [ושמא] בגדים שאני [שונים], דפסידא דלא הדר [שהפסד שאינו חוזר] הוא, כי הא [כמו זו] שר' יוחנן קרי למאני מכבדותא [היה קורא לבגדיו כבודי], ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא [כאשר היה הולך בין הקוצים], מדלי להו למאניה [היה מרים את בגדיו] ולא היה חושש שבשרו נשרט בקוצים, אמר [והיה אומר] הסבר להתנהגותו זו: זה הבשר מעלה ארוכה (מתרפא), וזה הבגד אינו מעלה ארוכה (אינו מתרפא) כשיקרע! ואם כן, אפשר שדווקא המקרע על המת יהיה חייב, ואילו החובל בעצמו אין איסור בדבר.

אלא צריך לומר כי שיטת האי [זה] התנא הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' אלעזר הקפר ברבי: מה תלמוד לומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" (במדבר ו, יא)? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא חטאו הוא בזה שציער עצמו מן היין על ידי הנזירות, וחטא לנפשו בדבר זה. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין בלבד נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה. הרי ששיטת ר' אלעזר הקפר היא שאין אדם רשאי לחבל בעצמו כלל.

ב ועוד שנינו במשנה: הקוצץ נטיעותיו של עצמו — אף על פי שאינו רשאי — פטור, אחרים שעשו כן — חייבים. תני [שנה] רבה בר בר חנה קמיה [לפני] רב ברייתא זו, בא אדם לחבירו וטוען: שורי הרגת או נטיעותי קצצת ועליך לשלם לי עליהם, אומר לו החבר: אכן כן, אבל אתה אמרת לי להורגו או אתה אמרת לי לקוצצו — פטור. אמר ליה [לו] רב: אם כן, לא שבקת חיי לברייתא [אין אתה מניח חיים לבריות]! כל כמיניה [וכי הכל ביכולתו לומר ונקבל דבריו]?! שהרי בטענה זו יכול להיפטר כל מזיק!

אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה בשאלה: איסמייה [האם אמחוק אותה] את הברייתא הזו מן הברייתות הראויות להיאמר? אמר ליה [לו] רב בתשובה: לא, אל תעשה כן, אלא תתרגם מתניתך [הסבר את הברייתא שלך] שמדובר בה בשור העומד להריגה, וכגון שנגח והרג אדם, ובאילן העומד לקציצה, כגון אשירה, או שציוו חכמים לכורתו, שאז יש בטענת המזיק ממש, שמסתבר שאכן כך אמר לו הבעלים.

ואומרים: אי הכי, [אם כך] שגם בעל השור מודה שהשור עומד היה להריגה מאי קא טעין ליה [מה הוא טוען נגדו] והרי לא הפסידו דבר? ומשיבים: דאמר ליה [שאומר לו]: אנא בעינא למיעבד הא [אני רציתי לעשות בעצמי את זאת] המצוה של ביעור הרע, ושל "לא תשים דמים בביתך", ותובע אני פיצוי כספי ממך על שמנעת ממני קיום מצוה זו.

דתניא [וכפי ששנויה ברייתא]: במצוות כיסוי הדם נאמר "ושפך וכסה" ("ושפך את דמו וכסהו בעפר". ויקרא יז, יג), לומר: מי ששפך, כלומר, מי ששוחט, הוא יכסה את הדם, ומעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה את הדם, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו לשוחט עשרה זהובים משום שביטל אותו מהמצוה הזו.

ג אגב ענין זה של קציצת אילנות שנזכר במשנה, מביאים מה שאמר רב: דיקלא דטען קבא [דקל שטוען, שעדיין נותן פירות בשיעור קב] — אסור למקצציה [לקצוץ אותו] משום "בל תשחית" (שנאמר: "כי תצור אל עיר... לא תשחית את עצה". דברים כ, יט).

מיתיבי [מקשים] על דברי רב ממה ששנינו: כמה פירות יהא בעץ זית ולא יקצצו? רובע (רבע) הקב! ואם כן מדוע הוא אומר שצריך שיהא דווקא קב? ומשיבים: שאני [שונים] זיתים, דחשיבי [שהם חשובים] ואפילו רובע קב מהם יש לו ערך.

אמר ר' חנינא: לא שכיב [מת] שיבחת ברי [בני] אלא משום דקץ תאינתא [שקצץ תאינה] בלא (טרם) זמנה. אמר רבינא: ואם היה מעולה בדמים, כלומר, אם מחיר העץ או רווח אחר שיש לו מתוך קציצת האילן גדול יותר מאשר פירות האילן — מותר לקוצצו, שאין בכך משום "בל תשחית".

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] על הפסוק "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת" (ויקרא כ, כ) שנינו: "רק עץ אשר תדע" — זה אילן מאכל, "כי לא עץ מאכל הוא" — זה אילן סרק, שאף באילן מאכל יש אופנים שמותר לקוצצו.

ושואלים: וכי מאחר שסופו לרבות כל דבר ואף אילן פרי, ולהתיר להשתמש בו לצורך, מה תלמוד לומר "כי לא עץ מאכל"? ומשיבים: הרי זה בא להקדים קציצת אילן סרק לאילן מאכל.