|
טקסט הדף מנוקד
מִשֶּׁל מִי רַב יְהוּדָה אָמַר מִשֶּׁל בֵּן רַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא אָמַר מִשֶּׁל אָב אוֹרוֹ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב יִרְמְיָה וְאָמְרִי לַהּ לִבְרֵיהּ דְּרַב יִרְמְיָה כְּמַאן דְּאָמַר מִשֶּׁל אָב
מֵיתִיבִי נֶאֱמַר כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ וְנֶאֱמַר כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ מָה לְהַלָּן בְּחֶסְרוֹן כִּיס אַף כָּאן בְּחֶסְרוֹן כִּיס וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל אָב מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינֵּיהּ לְבִיטּוּל מְלָאכָה תָּא שְׁמַע שְׁנֵי אַחִים שְׁנֵי שׁוּתָּפִין הָאָב וּבְנוֹ הָרַב וְתַלְמִידוֹ פּוֹדִין זֶה לָזֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וּמַאֲכִילִין זֶה לָזֶה מַעְשַׂר עָנִי וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל בֵּן נִמְצָא זֶה פּוֹרֵעַ חוֹבוֹ מִשֶּׁל עֲנִיִּים לָא צְרִיכָא לְהַעְדָּפָה אִי הָכִי הַיְינוּ דְּקָתָנֵי עֲלַהּ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּבֹא מְאֵירָה לְמִי שֶׁמַּאֲכִיל אֶת אָבִיו מַעְשַׂר עָנִי וְאִי לְהַעְדָּפָה מַאי נָפְקָא מִינַּהּ אֲפִילּוּ הָכִי זִילָא בֵּיהּ מִילְּתָא תָּא שְׁמַע שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עַד הֵיכָן כִּיבּוּד אָב וָאֵם אָמַר לָהֶם כְּדֵי שֶׁיִּטּוֹל אַרְנָקִי וְיִזְרְקֶנּוּ לַיָּם בְּפָנָיו וְאֵינוֹ מַכְלִימוֹ וְאִי אָמְרַתְּ מִשֶּׁל אָב מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינֵּיהּ בְּרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ וְכִי הָא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּרַב הוּנָא קְרַע שִׁירָאֵי בְּאַנְפֵּי רַבָּה בְּרֵיהּ אָמַר אֵיזִיל אִיחְזֵי אִי רָתַח אִי לָא רָתַח וְדִלְמָא רָתַח וְקָעָבַר אַלִּפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל דְּמָחֵיל לֵיהּ לִיקָרֵיהּ וְהָא קָעָבַר מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית דַּעֲבַד לֵיהּ בְּפוּמְבְּיָינֵי וְדִילְמָא מִשּׁוּם הָכִי לָא רָתַח דְּעָבֵד לֵיהּ בִּשְׁעַת רִיתְחֵיהּ מַתְנֵי לֵיהּ רַב יְחֶזְקֵאל לְרָמִי בְּרֵיהּ הַנִּשְׂרָפִים בַּנִּסְקָלִים רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יִדּוֹנוּ בִּסְקִילָה שֶׁהַשְּׂרֵיפָה חֲמוּרָה אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ אַבָּא לָא תַּיתְנְיֵיהּ הָכִי מַאי אִירְיָא שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה תִּיפּוֹק לִי דְּרוּבָּא נִסְקָלִים נִינְהוּ אֶלָּא הָכִי אַיתְנְיֵיהּ הַנִּסְקָלִים בַּנִּשְׂרָפִים אֲמַר לֵיהּ אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יִדּוֹנוּ בִּשְׂרֵיפָה שֶׁהַסְּקִילָה חֲמוּרָה מַאי אִירְיָא דִּסְקִילָה חֲמוּרָה תִּיפּוֹק לִי דְּרוּבָּא נִשְׂרָפִים נִינְהוּ אֲמַר לֵיהּ הָתָם רַבָּנַן הוּא דְּקָאָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּקָאָמְרַתְּ שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה לָא סְקִילָה חֲמוּרָה אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה שִׁינָּנָא לָא תֵּימָא לֵיהּ לַאֲבוּךְ הָכִי דְּתַנְיָא הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אַל יֹאמַר לוֹ אַבָּא עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ אַבָּא כָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה כָּךְ כָּתוּב בַּתּוֹרָה צַעוֹרֵי קָא מְצַעַר לֵיהּ אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ אַבָּא מִקְרָא כָּתוּב בַּתּוֹרָה כָּךְ אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא אוֹמֵר אַבָּא אוֹמֵר הַשְׁקֵינִי מַיִם וּמִצְוָה לַעֲשׂוֹת מַנִּיחַ אֲנִי כְּבוֹד אַבָּא וְעוֹשֶׂה אֶת הַמִּצְוָה שֶׁאֲנִי וְאַבָּא חַיָּיבִים בַּמִּצְוָה אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה לֵיעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים תֵּיעָשֶׂה עַל יְדֵי אֲחֵרִים וְיֵלֵךְ הוּא בִּכְבוֹד אָבִיו אָמַר רַב מַתְנָה הֲלָכָה כְּאִיסִי בֶּן יְהוּדָה אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר רַב חִסְדָּא הָאָב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ אֵין כְּבוֹדוֹ מָחוּל וְרַב יוֹסֵף אָמַר אֲפִילּוּ הָרַב שֶׁמָּחַל עַל כְּבוֹדוֹ כְּבוֹדוֹ מָחוּל שֶׁנֶּאֱמַר וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם אָמַר רָבָא הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלְמָא דִּילֵיהּ הוּא וְתוֹרָה דִּילֵיהּ הִיא מָחֵיל לֵיהּ לִיקָרֵיהּ רש"ימשל מי. מאכילו ומשקהו ומכבדו: מאי נפקא ליה מיניה. מאי חסרון כיס איכא לגביה: פודין זה לזה מעשר שני. אם יש לאביו מעשר שני פודה הבן משלו לצורך אביו בלא חומש ולא אמרי' הרי הוא כגופו שהרי הוא אוהבו ומזונותיו עליו ולא אחר ניהו לגביה והרי הוא כמי שפודהו הוא בעצמו: ומאכילין זה לזה מעשר עני. אם יש לבן מעשר עני לחלק לעניים מאכילו לאביו אם אביו עני וכן כולם אע''פ שחביב עליו כגופו ואם לא היה בידו מעשר זה היה נותן לו מזונות משלו: להעדפה. עליו מוטל להאכילו ולהשקותו מדה בינונית ואם אביו צריך לסעודה יתירה יאכילנו מעשר עני: שיטול אביו ארנקי כו'. ואי אמרת כבוד האב על הבן בחסרון כיס אינו אלא משל אב אם כן האי ארנקי דקאמר רבי אליעזר משל אב הוא ומאי נפקא ליה מיניה להכלימו: ודלמא רתח. ואמר לאבוה מידי בריתחיה: וקא עבר. רב הונא: משום לפני עור. שגורם לבנו לחטוא: בפומבייני. במקום התפירה שאינו נחסר מדמיו בכך כגון בשוליו: הנשרפין בנסקלין. משמע אחד מן הנשרפין נתערב בנסקלין הרבה וקיי''ל (סנהדרין ד' עט:) כל חייבי מיתות שבתורה שנתערבו ואין ידוע איזה מהן בקלה ואיזה מהן בחמורה כולן ידונו בקלה שאין אתה רשאי למשוך את הקל לעונש חמור שלא נתחייב בו: רבי שמעון אומר ידונו בסקילה. שהיא קלה דאית ליה לרבי שמעון שריפה חמורה מסקילה וטעמא מפרש בסנהדרין (דף נ.): אמר ליה. רב יהודה בריה דרב יחזקאל לרב יחזקאל אבא לא תתנייא הכי הנשרפין בנסקלין והוו נסקלין רובא דא''כ אמאי תלית טעמא משום דשריפה חמורה תיפוק לי דליכא למימר כולן בשריפה דא''כ אזלת לך בתר מיעוטא: הנסקלין בנשרפין. דאע''ג דנשרפין רובא ידונו בסקילה מפני שהיא קלה: התם רבנן הוא דקאמרי ליה לרבי שמעון כו'. האי דקאמרי שהסקילה חמורה לאו טעמא יהבי למילתייהו אלא הכי אמרי ידונו בשריפה בתר רובא ודקאמרת ידונו בסקילה להקל עליהם אין אתה מיקל אלא מחמיר שהסקילה חמורה: לא תימא לאבוך הכי. להודיעו פתאום שהוא טועה דקאמרת לי' לא תתנייא הכי: כך כתוב בתורה צעורי קא מצער ליה. והרי הוא כאומר לו עברת על ד''ת: מקרא כתוב בתורה כך. ואומר לו המקרא כמו שהוא כתוב והוא עצמו יבין שטעה: אבא אומר השקיני מים. ויש מצוה אחרת לפני לעשות כגון לקבור את המת או לויה: תוספותרב יהודה אומר משל בן. מדקדק ר''י למ''ד משל בן אם נזדמן לו כיבוד אב ואבידת עצמו ואבידת חבירו כיצד יעשה אם יעסוק בכבוד אביו הלא אבידת חבירו קודמת כדאמרינן באלו מציאות (ב''מ דף לב.) יכול אמר לו אביו אל תחזיר יכול ישמע לו ת''ל וכו' והיינו אל תחזיר שאומר לו עסוק בכבודי דאל תחזיר בחנם לא אצטריך קרא משמע א''כ דאבידת חבירו קודמת לכיבוד אב ואם ואם יעסוק באבידת חבירו הרי אבידתו קודמת דכתיב (דברים טו) אפס כי לא יהיה בך אביון (ב''מ ל: לג.) שלך קודם לכל אדם ואם יעסוק באבידתו הרי כבוד אביו קודם למאן דאמר משל בן ונראה לר''י שיניח כבוד אביו ואבידת חבירו ויעסוק באבידתו דהא דאמר כיבוד אב קודם היינו דוקא להניח לאביו לעשות רצונו בממונו לפי שזהו גוף הכיבוד אבל באבידתו כיון שאין האב נהנה באבידה עצמה אין הבן חייב להפסיד אבידתו בשביל אביו ואע''ג דאמרינן בסמוך כדי שיטול ארנקי ויטיל לים ואינו מכלימו למ''ד משל בן התם מיירי באותו ענין שיש לאב קורת רוח בכך כגון שזורקו לים למירמא אימתא אאינשי ביתיה דאי לאו הכי אם בחנם משליך רשע הוא דעובר בבל תשחית ואפילו היכא דשוגג הוא ומשליכו בחמתו מ''מ נהנה בהשלכת ארנקי ומש''ה אין להכלימו: אורו ליה רבנן לרבי ירמיה כמ''ד משל אב. משמע שכך הלכה וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשת וישמע (סוף סימן נז) ופסק היכא דלית ליה לאב ואית ליה לבן חייב הבן לזון אביו וכן פסק ר''י ור''ח דאם אין לאב ממון והבן יש לו דצריך הבן לפרנסו משלו דלא יהא אלא אחר כדאמר בנערה שנתפתתה (כתובות דף מט:) דרב אכפייה לההוא גברא ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה ועוד דאמרינן בירושלמי אמר רבי יוסי הלואי דהויין כל שמעתתי ברירי לי כהך שכופין את הבן לזון את אביו ועוד ראיה מהא דאמר בירושלמי דרבי יונתן ורבי יאשיה הוו קאזלי באורחא אתא ההוא גברא וקא נשק לכרעיה דרבי יונתן אמר מאי האי אמר ליה דאמרי ליה זיל צעוק בבי כנישתא כלומר הוריתי לו שיעשה כל כך שיפרנסנו בנו א''ל אמאי לא אכפי' מר אמר ליה כגון זו כופין בתמיה אמר ליה את צריכת לכך פירוש וכי לא ידעת דכופין פשיטא דכופין ועוד ראיה מירושלמי שהבאתי למעלה כבד את ה' מהונך אם יש לו ממון חייב ואם לאו פטור ובכיבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך דמשמע בין יש לו הון ובין אין לו הון: דמחיל ליה ליקריה. וצריך לומר שהודיעו קודם לכן שלא יהא כמו נתכוין לאכול [בשר] חזיר ועלה בידו בשר טלה דאמר לקמן בפ' בתרא (דף פא:) שצריך מחילה וכפרה: ותיפוק לי משום דרובא נסקלין נינהו. לפום ריהטא ה''ק ואפילו היתה סקילה חמורה היו נסקלים ואין זה נכון לפרש שלפי מה שמגיה הנסקלים בנשרפים אף על גב שנשרפים רובן הן בסקילה לפי שהיא קלה אלא הכי פירושו למה לי שריפה חמורה אפילו הם שוות תיפוק לי משום דרובא נסקלים נינהו: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|