כל היכא דליכא [כל מקום שאין] אלא חמש סלעים בידו, וצריך הוא לפדות את עצמו וגם את בנו — הוא קודם לבנו בפדיון. מאי טעמא [מה הטעם] — מצוה דגופיה עדיפא [של עצמו עדיפה] על מצוה שהוא עושה עבור אחרים. כי פליגי היכא דאיכא [כאשר חלוקים הם במקום שיש] לאב קרקעות בשווי חמש סלעים שהם משועבדים בידי אחרים לצורך גביית חוב, וקרקעות בשווי חמש סלעים שהם בני חורין.

וזה טעמה של המחלוקת, ר' יהודה סבר: מלוה דכתיב [שנאמר] בתורה, כלומר, כל התחייבות שהיא מן התורה — ככתובה בשטר דמיא [היא נחשבת] ונגבית מן המשועבדים ככל הלוואה בשטר. ומשום כך בהני [באותם] חמש סלעים שהם בני חורין פריק לבריה [פודה את בנו], ואזיל כהן וטריף ליה לחמש משועבדים לדידיה [והולך הכהן וטורף מן הקונים את הקרקע בשווי חמש הסלעים המשועבדים בשביל פדיונו שלו].

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מלוה דכתיב באורייתא לאו ככתובה בשטר דמיא [מלוה הכתוב בתורה אינו נחשב ככתוב בשטר] לפי שאינו התחייבות מסויימת ומוגדרת על אדם זה והילכך (ומשום כך) מצוה דגופיה [של גופו, של עצמו] עדיף ופודה את עצמו מהבני חורין. ופדיון בנו אינו יכול לפדות מהקרקעות המשועבדים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: היה בידו כסף לפדות את בנו ולעלות לרגל — פודה את בנו ואחר כך עולה לרגל. ר' יהודה אומר: עולה לרגל, ואחר כך פודה את בנו. וטעמו של דבר — שזו, העליה לרגל, היא מצוה עוברת, ואם לא יקיימנה עכשיו תתבטל, וזו, פדיון הבן, היא מצוה שאינה עוברת — שיכול לעשותה גם לאחר מכן.

ושואלים: בשלמא [נניח], מובן הדבר לדעת ר' יהודה, כדקאמר טעמא [כפי שאמר את הטעם] והסביר את דבריו, אלא רבנן מאי טעמייהו [חכמים מה טעמם] שאומרים שצריך לפדות את בנו תחילה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "כל בכור בניך תפדה" (שמות לד, כ) והדר [ואחר כך] בהמשך נאמר "ולא יראו פני ריקם" (שם) בעליה לרגל. משמע שכך הסדר הראוי, שמצוות פדיון קודמת לעליה לרגל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאם היו לו חמשה בנים בכורים מחמש נשים שונות שחייב לפדות את כולן — תלמוד לומר "כל בכור בניך תפדה", שהמלה "כל" באה לרבות כל בן בכור שיש לו. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הלא בפטר רחם תלא רחמנא [תלתה התורה] את המצוה "קדש לי כל פטר רחם" (שמות יג, א), וכיון שכולם הם פטר רחם לאמותיהם חייב לפדותם!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: נילף [נלמד בגזירה שווה] בכור בכור מנחלה, מה להלן בדין נחלה הבכור הנזכר שם שמקבל פי שניים הוא דווקא "ראשית אנו" (דברים כא, יז), כלומר, בנו הראשון של האב, ואין הדבר תלוי בפטר רחם של האם, אף כאן לענין פדיון תלוי הדבר גם בראשית אונו, והראשון שנולד לו יתחייב לפדותו. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן, ובכור לענין פדיון תלוי רק בהיותו פטר רחם.

א על מה ששנינו ללמדו תורה שואלים: מנלן [מניין לנו] שחייב האב ללמד את בנו תורה? דכתיב [שנאמר]: "ולמדתם אתם את בניכם" (דברים יא, יט). והיכא דלא אגמריה אבוה [והיכן שלא לימד אותו אביו] מיחייב איהו למיגמר נפשיה [חייב הוא ללמד את עצמו] דכתיב [שנאמר] אם נקרא שלא בניקוד המקובל — "ולמדתם".

ועוד, איהי מנלן דלא מיחייבא [היא, האשה, האם, מניין שאינה מחוייבת] ללמד את בנה — דכתיב [שנאמר] הציווי "ולימדתם" כדרך שבכתוב, ואפשר לקחת גם "ולמדתם" לומר: כל שמצווה ללמוד — מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד בעצמו תורה — אינו מצווה ללמד, ואשה שאינה מצווה ללמוד, אינה מצווה גם ללמד.

ושואלים: ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה [והיא, האשה מניין לנו שאינה מחוייבת ללמד את עצמה]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] "ולימדתם" ואפשר לקרוא גם "ולמדתם", לומר: כל שאחרים מצווין ללמדו — מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו — אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה — שאמר קרא [הכתוב]: "ולמדתם אתם את בניכם" (דברים יא, יט), להדגיש: את בניכם ולא את בנותיכם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הוא האב צריך ללמוד ובנו צריך ללמוד ואין בידם כדי זה וזה — הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר: אם בנו זריז (מהיר הבנה) וממולח (חריף) ותלמודו מתקיים בידו (יש לו כושר זכרון) — בנו קודמו. וכך מסופר: כי הא [כמו מעשה זה] שרב יעקב בריה [בנו] של רב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה [שלח אותו אביו לפני] אביי ללמוד. כי אתא חזייה [כאשר בא הבן לביתו ראה אותו] אביו שלא הוה מיחדדין שמעתיה [היו שמועותיו מחודדות], שלא היה חריף ובקי מספיק. אמר ליה [לו]: אנא עדיפא מינך [אני עדיף ממך] ללכת ללמוד, משום כך תוב את, דאיזיל אנא [שב אתה ותטפל בצרכי הבית כדי שאלך אני ללמוד].

מסופר, שמע אביי דקא הוה אתי [שהיה רב אחא בר יעקב בא]. הוה ההוא מזיק בי רבנן [היה מזיק אחד, שד, בבית החכמים בית המדרש] של אביי, דכי הוו עיילי בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי [שכאשר היו נכנסים אליו בשניים בזוגות, אפילו ביום היו ניזקים]. מה עשה אביי — אמר להו [להם] לאנשי העיר: שלא ליתיב ליה אינש אושפיזא [ייתן לו אדם, לרב אחא בר יעקב, אכסניה] מקום ללון בו כדי לאלצו ללון בבית המדרש, וכיון שרב אחא בר יעקב צדיק גדול אפשר דמתרחיש ניסא [שיתרחש נס] על ידו ויהרוג את המזיק.

כיון שלא מצא רב אחא בר יעקב מקום ללון על, בת בההוא בי רבנן [נכנס ולן באותו בית מדרש של החכמים]. אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה [נדמה לו המזיק כתנין בעל שבעה ראשים]. פתח רב אחא בר יעקב בתפילה, ועם כל כריעה שכרע בתפילה נתר חד רישיה [נפל ראש אחד של המזיק] עד שמת. אמר להו [להם] רב אחא בר יעקב למחר לאנשים: אי [אם] לא איתרחיש ניסא [היה מתרחש נס] סכינתין [הייתם מסכנים אותי בכך].

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אם היה לפניו ללמוד תורה ולישא אשה מה יקדים — ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה. ואם אי אפשר לו בלא אשה — ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה, נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה בכל מקרה.

ר' יוחנן אמר: כיצד יכול לעשות זאת? ריחיים של עול פרנסה תלויים בצוארו ויעסוק בתורה?! ומעירים: ולא פליגי [ואין הם חלוקים] הלכה למעשה: הא [זו, דברי שמואל] — לן [לנו, לבני בבל], והא [וזו, דברי ר' יוחנן] — להו [להם, לבני ארץ ישראל], שבארץ ישראל דחוקים בפרנסתם, ואם נושא אשה — הרי זה עול כבד שאינו מאפשר לו ללמוד.

אגב כך מספרים: משתבח ליה [היה משתבח בו] רב חסדא לרב הונא בשבחיו של רב המנונא, שאדם גדול הוא. אמר ליה [לו] רב הונא: כשיבא לידך (אליך) — הביאהו לידי (שלח אותו אלי). כי אתא [כאשר בא] רב המנונא לפני רב הונא חזייה דלא פריס סודרא [ראה אותו שאינו מכסה ראשו בסודר] כדרך תלמידי חכמים. אמר ליה [לו]: מאי טעמא לא פריסת סודרא [מה טעם אין אתה מכסה את ראשך בסודר]? אמר ליה [לו]: משום דלא נסיבנא [שאינני נשוי] ולא נהגו שרווקים יתכסו בסודר. אהדרינהו לאפיה מיניה [הפך רב הונא את פניו ממנו] בנזיפה. אמר ליה [לו]: חזי דלא חזית להו לאפי [ראה שאין אתה רואה את פני] עד דנסבת [שתתחתן].

ומעירים: רב הונא הולך בעניין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה — הריהו כל ימיו בעבירה. ותוהים: בעבירה סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! וכי אדם כזה כל ימיו עובר עבירות? אלא אימא [אמור] שכוונתו היתה: כל ימיו בהרהור עבירה שכיון שלא נשא אשה בצעירותו מתרגל בהרהור עבירה, ואינו יוצא מזה כל ימיו.

אמר רבא, וכן תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: עד גיל עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע גיל עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו, כלומר, יקולל ואין צורך לדאוג לו עוד.

אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי [זה שאני מעולה מחברי] הטעם דנסיבנא בשיתסר [שנשאתי אשה בגיל שש עשרה] ואי הוה נסיבנא בארביסר [ואם הייתי נושא בגיל ארבע עשרה]