שן דחלב, שן של ילד שעתידה ליפול ותצמח אחרת במקומה, על כן כתב רחמנא [כתבה תורה] "עין", לומר שהוא דווקא דבר שאינו חוזר כמו עין. ולהיפך, אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] רק "עין" הוה אמינא [הייתי אומר] מה עין שהיא דבר שנברא עמו מלידתו — אף כל דבר שנברא עמו בדווקא, אבל שן כיון שצומחת רק לאחר זמן — לא ייצא בה לחירות אם הפילה האדון, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

ושואלים: ואימא [ואמור] שנלמד בדרך זו: מה שנאמר "וכי יכה" (שמות כא, כו) הרי זה כלל, "שן ועין" — פרט, נמצא שיש לפנינו כלל ופרט ולפי כללי מדרש ההלכה: אין בכלל אלא מה שבפרט, ולכן שן ועין — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא!

ומשיבים: "לחפשי ישלחנו" (שם כז) חזר וכלל, ואם כן יש לפנינו כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה אנו למדים שכללים אלה באים להוסיף, אבל אי אתה דן אלא כעין הפרט; מה הפרט שמפורש הוא מום שבגלוי ודברים שאינן חוזרים — אף כל שהם מומין שבגלוי ואינן חוזרין.

ושואלים: אי [אם כך] נדייק יותר: מה הפרט מפורש — מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו, כלומר, שהאיבר שניזק אינו יכול עוד לשמש בתפקידו, ואינו חוזר — אף כל מומין שבגלוי, ואינו חוזר, ובטל ממלאכתו. אלמה תניא [ומדוע שנויה ברייתא]: תלש בזקנו ועל ידי כך דילדל בו עצם מן הלסת, ששברה ויצאה ממקומה — עבד יוצא בהם לחירות, והרי אין כאן ביטול מלאכה! ומשיבים: "לחפשי ישלחנו" — ריבויא [לשון ריבוי] הוא ובא לרבות גם את הדברים שאינן בדיוק כעין הפרט.

ושואלים: ואי ריבויא [ואם ריבוי] הוא שבא לרבות גם דברים אחרים, אם כן אפילו הכהו על ידו וצמתה (התייבשה, נשתתקה היד) וסופה לחזור (להתרפא) נמי [גם כן] יצא בכך לחפשי, אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור — אין עבד יוצא בה לחירות? ומשיבים: אם כן היית אומר שגם דבר שסופו לחזור בכלל — שן עין מאי אהני ליה [מה הועיל לו]? שנמצא שאין אנו למדים דבר משן ועין שנזכרו במפורש. ולכן אין לרבות אלא כעין הפרט.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: כשהכהו האדון והזיקו, בכולם, בכל ראשי איברים, עבד יוצא בהם לחירות, וצריך לקבל מאדוניו גט שחרור, אלו דברי ר' שמעון. ר' מאיר אומר: אינו צריך גט שחרור. ר' אליעזר אומר: צריך. ר' טרפון אומר: אינו צריך. ר' עקיבא אומר: צריך.

המכריעים לפני חכמים שדנו בדברים הללו אומרים בדרך פשרה ("הכרעה"): נראין דברי ר' טרפון בשן ועין, שכן ביחס להם התורה זכתה לו את שיחרורו במפורש, ולכן אינו צריך שטר, שהרי שחרורו מפורש בתורה, ונראים דברי ר' עקיבא בשאר אברים, הואיל וקנס חכמים הוא. ותוהים: קנס הוא?! הלא קראי קא דרשינן [כתובים אנו דורשים] ומן התורה אנו למדים! אלא, יש לתקן: הואיל ומדרש חכמים הוא שאינו מפורש בתורה — לכן צריך לתת לו גם שטר שחרור.

ומעתה דנים, מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון — יליף [לומד] הוא בגזירה שווה "שילוח" "שילוח" מאשה. מה אשה אין יציאתה מבעלה אלא בשטר — אף עבד נמי [גם כן] אינו יוצא מתחת יד אדונו אלא בשטר בלבד. ור' מאיר אומר: אי כתב [אילו היה כותב] בתורה "חפשי" לבסוף ("ישלחנו חפשי") — הייתי מפרש כדקאמרת [כפי שאתה אומר], שצריך פעולת שילוח שטר קודם שיהיה חופשי. השתא דכתב [עכשיו שכתוב] "לחפשי ישלחנו" משמעו — הוה ליה חפשי מעיקרא [הריהו חפשי מתחילה] ואינו צריך מעשה נוסף של שילוח.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: הכהו על עינו וסמאה (עיוור אותה), על אזנו וחרשה — עבד יוצא בהן במומים אלה לחירות. ואם הכהו לא ממש על עינו אלא נגד (בצד) עינו וגרם לו שאינו רואה, או הכהו כנגד אזנו וכתוצאה מכך אינו שומע — אין עבד יוצא בהן לחירות. אמר רב שמן לרב אשי: למימרא דקלא [האם תאמר שקול] הגורם נזק לאו כלום הוא?

והתני [והרי שנה] רמי בר יחזקאל ברייתא זו: תרנגול שהושיט ראשו לאויר (לחלל של) כלי זכוכית, ותקע (השמיע קול) בו, ומחמת הקול שברו — משלם בעליו נזק שלם, כשאר נזקים שהוא עושה כדרכו. ואמר רב יוסף, אמרי בי [אומרים החכמים בבית מדרשו] של רב: סוס שצנף (השמיע קול) וחמור שנער, ושברו על ידי כך כלים בתוך הבית — משלמים חצי נזק. ואף שיש חילוק במקרים השונים אם משלם נזק שלם או חצי נזק — ברור שקול נחשב לדבר של ממש, שמתחייבים על נזקיו!

אמר ליה [לו]: שאני [שונה] אדם, שכיון שבר דעת הוא — איהו מיבעית נפשיה [הוא שמפחיד את עצמו], כלומר, לא הקול כאמצעי חומרי הוא שגרם לנזק, אלא הנזק נגרם לו מחמת הפחד ודבר זה תלוי בדעתו של האדם שנבהל, ואינו תוצאה מיידית וישירה של המעשה. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: המבעית (מפחיד) את חבירו ונגרם לו נזק — פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. כיצד? תקע באזנו וחרשו — פטור, אבל אם אחזהו ותקע באזנו וחרשו — חייב אף בדיני אדם, שהרי עשה מעשה בגופו.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: הכהו על עינו וכהתה שלא נתעוורה לגמרי אלא נתמעט כוח הראיה שלה, או הכהו על שינו ונדדה (שהיא עכשיו מתנועעת), אם יכול להשתמש בהן עכשיו — אין עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו שאינו יכול להשתמש בהן כלל — עבד יוצא בהן לחירות. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הרי שהיתה עינו של העבד כהויה מקודם והאדון סמאה לגמרי, היתה שינו נדודה והפילה, אם יכול היה להשתמש בהן כבר קודם לכן, לפני שהכהו — עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו — אין עבד יוצא בהן לחירות.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו הדברים בשתי הברייתות, למרות שלכאורה דין אחד הוא — שעין כהויה אינה נחשבת לפגם; דאי אשמועינן הך קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק ברייתא זו הראשונה] הייתי אומר משום דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחישא [שמתחילה היה מאור עיניו בריא וחזק ועכשיו מאור עיניו קלוש] משום כך הוא זכאי לשחרור. אבל הכא דמעיקרא נמי נהורא כחישא [כאן, בברייתא השניה שמתחילה גם כן היה מאור עיניו קלוק] — אימא [אמור] שלא ישתחרר אם סימא אותה לגמרי, שהרי עין זו מתחילה לא שימשה היטב.

ולהיפך, אי אשמועינן הא [אם היה השמיע לנו רק ברייתא זו האחרונה], הייתי אומר משום דסמיא [שעיוור אותו] לגמרי — יוצא לחירות, אבל התם [שם] שלא סמיא [עיוור אותו] לגמרי אימא [אמור] שלא יצא בו, אף שהכהה מקצת את מאור עיניו, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הרי שהיה רבו (אדוניו) של העבד רופא, ואמר לו העבד לכחול לו את עינו לריפוי וסמאה בתוך כך, או שביקש ממנו לחתור (לקדוח) לו את שינו הכואבת והפילה האדון — נמצא ששיחק העבד באדון שגרם לו שישחררנו, ויצא לחירות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מה שנאמר "ושחתה" (שמות כא, כו), כוונתו: עד שיתכוין האדון לשחתה. ובמקום שנתכוון לריפוי, גם אם לבסוף גרם נזק — אין העבד יוצא בכך לחפשי.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [כתוב זה] "ושחתה", מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? שהרי אינם למדים ממנו דבר. ומשיבים: מיבעי להו לכדתניא [צריכים הם אותו לכפי ששנינו בברייתא], ר' אלעזר אומר: הרי שהושיט ידו למעי שפחתו לסייע לה בלידתה וסימא עובר שבמעיה — פטור ואין העובר הזה משתחרר. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שאמר קרא [הכתוב] "ושחתה" — עד שיכוין לשחתה, וכאן לא נתכוון כלל לנגוע בעינו של העובר.

ואידך [והאחר], רבן שמעון בן גמליאל — ממה שהיה יכול לומר "ושחת" ונאמר "שחתה" (כלומר, שחת אותה) נפקא [יוצא] הדבר, שאין העבד משתחרר אלא אם כן עשה זאת האדון לשם השחתה, וגם שתהיה כוונתו למעשה זה. ואידך [והאחר, חכמים] — את ההבדל בין "שחת" ל"שחתה" לא דריש [אינו דורש], שאינם סבורים שיש לכך משמעות להלכה.

אמר רב ששת: הרי שהיתה עינו של העבד סמויה והאדון חטטה (עקר אותה) לגמרי — עבד יוצא בהן לחירות. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — משום שכעת העבד מחוסר אבר הוא, ודבר זה חמור יותר ממצבו קודם לכן.

ותנא תונא [וכן שנה התנא שלנו במשנה]: יש דין תמות שהקרבן יהיה תמים ודין זכרות שיהיה הקרבן זכר רק בקרבנות בהמה, ואין תמות וזכרות בעופות, שלא נאמר בתורה שיש להקפיד על כך.

יכול שאם הביא ציפור שיבשה גפה (כנפה) או שנקטעה רגלה, או נחטטה עינה שתהיה כשירה לקרבן? תלמוד לומר: "ואם מן העוף עולה קרבנו..." (ויקרא א, יד), "מן העוף" בא למעט — ולא כל העוף. שחסרון גדול כאיבר אינו נחשב לכל העוף. ומכאן שהוצאת עין נחשבת לחסרון גדול יותר מאשר עיוורון בלבד. ולכן, אם הוציא את עינו העיוורת של העבד צריך לשחררו.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: היתה לו, לעבד