ההוא [אותו] פסוק בא לקובעו חובה לגאול אותו, ואפילו לדעת ר' יהושע שאין חובת גאולה בקרקעות, הרי במקרה זה חובה על הקרובים לגאול כדי שלא יטמע בין הגויים.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מה תלמוד לומר "יגאלנו" "יגאלנו "יגאלנו" שלש פעמים — לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה. מאי לאו [האם אין] הכוונה בריבוי זה לבתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל שנגאלים בקרובים? ודוחים: לא, הכוונה היא לבתי חצרים ושדה אחוזה. ותוהים: בתי חצרים בהדיא כתיב בהו [במפורש נאמר בהם] "על שדה הארץ יחשב"! אמר רב נחמן בר יצחק: ללמד שלענין מצוה זו קרוב קרוב קודם, שכל הקרוב יותר קודם למצוה זו. וזהו המקום שבו אמר רב נחמן בר יצחק את דבריו אלה.

א וחוזרים שוב לפירושה של המשנה. שנינו שהעבד הנרצע נקנה ברציעה. ומקור הדבר — דכתיב [שנאמר] "ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם"(שמות כא, ו).

עוד שנינו שקונה הנרצע את עצמו ביובל ובמיתת האדון ומקור הדבר — דכתיב [שנאמר] "ועבדו" ואנחנו מדייקים מלשון הכתוב שהוא עובד רק את האדון, ולא את הבן ולא את הבת. ומה שנאמר שם "לעלם" הכוונה היא לעולמו של יובל, שאין הכוונה לעולם = לנצח, אלא למסגרת זו של עולם, הכוללת את שנות היובל בלבד.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "מרצע", אין לי שיכול לנקב את אזנו של העבד הנרצע אלא במרצע בלבד, מנין לרבות גם את הסול (עץ מחודד) והסירא (הקוץ) והמחט, והמקדח, והמכתב שחורטים בו על שעווה, שאפשר לרצוע גם בהם — תלמוד לומר: "ולקחת את המרצע" (דברים טו, יז), לרבות כל דבר שנקח (שנלקח) ביד, אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה.

רבי אומר: אין לרבות את כל הכלים הללו, אלא רק חלק מהם, שכן מה מרצע מיוחד בכך שהוא של מתכת — אף כל כלי שהוא של מתכת, להוציא דברים שאינם של מתכת, שבהם אין לרצוע את אזנו. דבר אחר: מה שנאמר "ולקחת את המרצע" הרי זה להביא (לרבות) את המרצע הגדול שאפשר לרצוע בו.

אמר ר' אלעזר: יודן בריבי (ר' יהודה הגדול) כך היה דורש: כשהן רוצעים אין רוצעים אלא במילתא, בחלק הרך של האוזן. וחכמים אומרים: אין הרציעה בחלק זה, שכן הדין הוא שאין עבד עברי כהן נרצע כלל, מפני שנעשה ברציעה בעל מום ונפסל בכך לעבודה במקדש, ואם תאמר כי במילתא, בחלק הרך של האוזן הם רוצעים — היאך עבד עברי כהן יעשה ברציעתו בעל מום? והרי פצע בחלק הרך של האוזן איננו נחשב למום. הא [הרי] אתה למד מכאן שאין נרצע אלא בגובה של אזן, בחלק הסחוס שבה. ומבררים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון חלוקים] רבי ור' יוסי בר' יהודה?

ומשיבים: שרבי דריש [דורש] את התורה בשיטת כללי ופרטי [כללים ופרטים] וכאן כך הוא לומד: "ולקחת" — הרי זה כלל לכל דבר שאפשר לרצוע בו, "מרצע" — הרי זה פרט, "באזנו ובדלת" — חזר וכלל, ולפי שיטת כלל ופרט וכלל — אי אתה דן ומוסיף דברים נוספים אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורש מרצע, שהוא של מתכת — אף כל דבר שרוצעים בו יהיה של מתכת.

ואילו ר' יוסי דריש [דורש] את התורה בשיטת ריבויי ומיעוטי [ריבויים ומיעוטים], וכך היא דרך דרשתו כאן: "ולקחת" — הרי ריבה כל דבר הנלקח ביד, "מרצע" — מיעט, "באזנו ובדלת" — חזר וריבה, ולפי שיטת ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל חוץ מדבר אחד, ולענייננו כאן

מאי רבי [מה ריבה ] — רבי [ריבה] כל מילי [הדברים] הנוקבים אוזן, מאי [מה] מיעט רק את הדבר הרחוק ביותר ממרצע — שהוא סם, שאין דין רציעה על ידי סם העושה נקב.

אמר מר [החכם] בברייתא: "המרצע" — להביא מרצע הגדול. ושואלים: מאי משמע [מה משמעות הדברים] כיצד מובן מכאן שמדובר במרצע גדול? ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] רבא שפירוש הכתוב "גיד הנשה אשר על כף הירך" (בראשית לב, לב) כוונתו המיומנת שבירך, שה"א הידיעה באה ללמד שמדובר פה בדבר בולט וניכר, הכא נמי [כאן גם כן] "המרצע" כוונתו למיוחד שבמרצעין.

ועוד שנינו בברייתא: אמר ר' אלעזר, יודן בריבי היה דורש: כשהן רוצעין אין רוצעין אלא במילתא, וחכמים אומרים: אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום. ושואלים: ומדוע באמת לא יירצע ויעשה בעל מום וייפסל! אמר רבה בר רב שילא: אמר קרא [הכתוב]: "ושב אל משפחתו" (ויקרא כה, מא) כוונתו למוחזק שבמשפחתו, שחוזר לכל הדברים שמשפחתו החזיקה בהם קודם. ואם בזמן עבדותו נעשה הכהן בעל מום, נמצא שכאשר הוא משתחרר אינו יכול לחזור למשפחתו ולחזקת עבודתו במקדש כפי שהיה קודם.

ב איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: עבד עברי כהן, מהו שימסור לו רבו (אדוניו) שפחה כנענית? וצדדי השאלה: האם נאמר כי עצם העובדה שעבד עברי מותר בשפחה כנענית חידוש הוא שחידשה תורה בענין זה להתיר שפחה לאדם מישראל, וכיון שהוא חידוש לא שנא [אינו שונה] דינם של כהנים ולא שנא [ואינו שונה] דינם של ישראל זה מזה שכולם מותרים,

או דילמא [שמא] נאמר: שאני [שונים] כהנים מישראל הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות משאר ישראל, ולכן יש לאסור גם כאן שפחה לכהן, למרות שלישראל היא מותרת. בתשובתה של שאלה זו נחלקו אמוראים, רב אמר: מותר עבד עברי כהן בשפחה כנענית, ושמואל אמר: אסור.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב ענן: כי הויתו בי [כאשר הייתם בביתו] של מר שמואל ולמדתם אצלו, באיסקומדרי איטלליתו [בכלבלבים שיחקתם]? כלומר, וכי לא למדתם ברצינות? מאי טעמא לא תימרו ליה מהא [מדוע אין אתם אומרים לו ראיה מכאן] שכן שנינו, וחכמים אומרים: אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום.

ואם תאמר שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית — אם כן לא שייך בכלל שעבד כהן יירצע, כי תיפוק לי [תצא לו] הלכה זו שאינו נרצע מטעם אחר — דבעינא [שצריך] שיתקיים בו "אהבתי את אדני את אשתי השפחה ואת בני" (שמות כא, ה) וליכא [ואין] הדבר יכול להתקיים בכהן אם אין אדוניו מוסר לו שפחה כנענית, תו לא מידי [ואין עוד דבר] לענות על הוכחה זו. ואף מן הטעם שנתנו חכמים מוכח שאף לעבד שהוא כהן נותנים שפחה כנענית.

ג בדומה לכך איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: כהן שיצא למלחמה, מהו שיהא מותר בביאת אשת יפת תואר? האם נאמר כי היתר זה ביפת תואר — חידוש הוא שחידשה תורה לבוא על הגויה, ולכן לא שנא [אינו שונה] דינו של כהן ולא שנא [ואינו שונה] דינו של ישראל זה מזה, והכל מותרים, או דילמא [שמא] שאני [שונים] כהנים, הואיל וריבה בהן מצות יתרות? בתשובתה של שאלה זו נחלקו אמוראים, רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור.

ומעירים: בביאה ראשונה שבא היוצא למלחמה על יפת התואר דכולי עלמא לא פליגי דשרי [שהכל אינם חלוקים שמותר], שהרי לא דברה תורה כשהתירה לבוא על יפת תואר אלא כנגד יצר הרע שלא יבוא עליה באיסור, ולענין זה בודאי שיצרו של כהן תוקפו כמו לישראל.

כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה בביאה שניה, האם יהא מותר לכהן להביאה לביתו לגיירה ולשאתה לאשה; רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור. וטעמיהם: רב אמר: מותר, הואיל ואישתריא [והותרה לו] בפעם הראשונה — כבר אישתרי [הותרה] לגמרי. ושמואל אמר: אסור, דהא הויא לה [שהרי היא] על כל פנים גיורת, וגיורת לכהן לא חזיא [אינה ראויה].

איכא דאמרי [יש שאומרים] את מחלוקתם בדרך אחרת: בביאה שניה — כולי עלמא לא פליגי דאסירא [הכל אינם חלוקים שהיא אסורה] מהטעם דהויא לה [שהרי היא] גיורת ואסורה לכהן. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בביאה ראשונה. רב אמר: מותר, דהא [שהרי] לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ושמואל אמר: אסור, שכן כל היכא דקרינא ביה [בכל מקום שאנו קוראים בו] ויכולים לקיים גם את ההמשך "והבאתה אל תוך ביתך" (דברים כא, יב) — קרינא ביה [קוראים אנו בו] גם את ההתחלה "וראית בשביה... וחשקת בה ולקחת לך לאשה" (שם יא). כל היכא דלא קרינא ביה [כל מקום שאין אנו קוראים בו] "והבאתה אל תוך ביתך", שאינו רשאי לעשות זאת — לא קרינא ביה [אין אנו קוראים בו] "וראית בשביה".

ד בדין אשת יפת תואר תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "וראית בשביה" — כוונתו בשעת שביה, שנתן עיניו בה מתחילה, כבר בשעת השבי. ומה שנאמר לשון "אשת" הרי זה בא להדגיש: ואפילו היא אשת איש, שאף זו הותרה. "יפת תואר", מכאן מוכיחים שלא דברה תורה בענין זה אלא כנגד יצר הרע, שכיון שהיא יפת תואר חושק בה. ומדוע התירה התורה את הדבר? מוטב שיאכלו ישראל בשר