זה הנמכר לעבודה זרה עצמה שצריך למכור את עצמו להיות שמש לעבודה זרה. ומדברי ברייתא זו יכולים ללמוד שאין אדם מוכר את עצמו לעבד אלא מפני שחטאיו גרמו לו, ושמא צריך להחמיר עליו לענין פדיון, שלא ייפדה בקלות.

אמר ליה [לו] אביי: התם, הא אהדריה קרא [שם, הרי החזירו הכתוב] כלומר, שמן המקרא רואים שבכל זאת דואגים לו לזה שנמכר לגוי להחזירו לישראל, דתני דבי [ששנויה ברייתא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הואיל והלך זה שמכר את עצמו לעבד ונעשה כומר לעבודה זרה, אימא [אמור]: לידחי [נדחה, נזרוק] אבן אחר הנופל, כלומר, כיון שהגיע לידי כך — לא נדאג לו יותר ונפקירנו — תלמוד לומר: "אחרי נמכר גאלה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו" (ויקרא כה, מח).

ועדיין ממשיכים להקשות: ואימא [ואמור] כך: "גאלה תהיה לו" דווקא במקרה זה כי היכי [כדי] שלא ליטמע [ייטמע ויאבד] בין הגוים, הא [הרי] לענין פדיון ויציאה לחפשי נחמיר עליה [עליו] מדברי ר' יוסי בר' חנינא שנמכר לעבד בגלל העבירות שעבר עליהן!

אמר רב נחמן בר יצחק: תרי קראי כתיבי [שני כתובים נאמרו] בפדיונו של הנמכר לגוי: כתיב [נאמר] "אם עוד רבות בשנים... מכסף מקנתו" (שם נא), וכתיב [ונאמר] "ואם מעט נשאר בשנים... כפי שניו" (שם נב). ויש לשאול: וכי יש שנים מרובות ויש שנים מועטות? והרי אינו עובד יותר משש שנים! אלא כך הכוונה: אם נתרבה כספו שמחירו עלה במשך השנים — פודים אותו לפי "מכסף מקנתו" שהיה מועט, ואם נתמעט כספו, שירד ערכו במשך השנים — דנים בו "כפי שניו" ולא לפי מחירו הגבוה הקודם.

ושואלים: ואימא הכי קאמר [ואמור שכך אמר]: היכא [במקום] שעבד תרי [במקום שעבד שתי שנים] ופש ליה [ונשארו לו] עוד ארבע ("עוד רבות בשנים") — ניתיב ליה [ישיב לו] לאדון דמי ארבע שנים שחייב לו "מכסף מקנתו", ואם עבד ארבע שנים ופשו ליה תרתי [ונשארו לו שתים] ("מעט נשאר בשנים") ניתיב תרתי [ישיב דמי שתי שנים] "כפי שניו"?

ודוחים: אם כן נכתוב קרא [שיאמר הכתוב] "אם עוד רבות שנים", וכן "אם מעט נשאר שנים", מאי [מה] משמעות השינוי בלשון "בשנים" — לומר שאם נתרבה כספו במשך השנים — דנים בו "מכסף מקנתו", ואם נתמעט כספו במשך השנים — דנים בו "כפי שניו". אמר רב יוסף כששמע את הדברים: דרשינהו [דרש אותם] רב נחמן בר יצחק להני קראי [לכתובים אלה] כסיני שנראה שכיוון לאמיתה של תורה כפי שניתנה מהר סיני, שכל אחד מהדברים מתיישב יפה.

א (סימן לבעיות הבאות: עבד, בית, חצאין, בית עבד, קרובים). בעא מיניה [שאל אותו] רב הונא בר חיננא מרב ששת: עבד עברי הנמכר לגוי, האם נגאל לחצאין, או אינו נגאל לחצאין? כלומר, האם אפשר לשלם רק חלק ממחירו ולהפחית משנות עבודתו, או לא?

וצדדי השאלה: האם "גאלתו" "גאלתו" משדה אחוזה גמר [למד] בגזירה שווה, ונאמר כך: מה שדה אחוזה אינו נגאל לחצאין אלא או משלם הכל או שאינו גואל כלל — אף האי נמי [זה העבד גם כן] אינו נגאל לחצאין. או דילמא [שמא] לקולא אמרינן [להקל אנו אומרים] שאינו נגאל לחצאין, לחומרא לא אמרינן [להחמיר אין אנו אומרים] שאינו נגאל?

אמר ליה [לו]: לאו אמרת התם [האם לא אמרת שם] בנמכר בגניבתו (לשלם מה שגנב) "ו נמכר" (שמות כב, ב) כוונתו — כולו ולא חציו, שאם שווה אלף וחייב בגניבתו חמש מאות אינו נמכר, הכי נמי [כך בנמכר לגוי גם כן] "נגאל" כוונתו כולו ולא חציו.

אמר אביי: אם תימצי לומר [מוצא אתה לומר] שנגאל לחצאין — משכחת לה לקולא ולחומרא [מוצא אתה בה צדדים להקל ולהחמיר]; כיצד? לקולא [להקל] יש בו צד זה: אם זבניה [קנה אותו] במאה, יהב ליה חמשין, פלגא דדמי [נתן לו הגואל חמישים, שהם חצי דמיו], ואחר כך אשבח [והשביח] העבד וקם על מאתן [ועומד מחירו עכשיו על מאתיים]; אי אמרת [אם אומר אתה] שנגאל לחצאין, הרי שנגאל כבר חציו, ואם כן יהיב ליה [נותן לו] מאה שהם חצי דמיו ונפיק [ויוצא], ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאין נגאל לחצאין — יהיב ליה מאה וחמשין ונפיק [נותן לו מאה וחמישים ויוצא] שהרי מה ששילם לו קודם לא היה אלא כתשלום ראשון, ועכשיו מחירו מאתיים.

ומקשים: והאמרת [והרי אמרת] נתרבה כספו (עלה ערכו — דנים בו בכל מקרה "מכסף מקנתו" כלומר כערכו בזמן הקניה אפילו כשהוא נמוך יותר! ומשיבים: עוסקים אנו במקרה כגון שבתחילה אוקיר [התייקר] ונמכר במאתיים ואחר כך זל [והוזל] מחירו למאה ושוב אוקיר [התייקר] וחזר ערכו כמו שהיה בתחילה.

וממשיכים לבאר כיצד משכחת לה לחומרא [מוצא אתה אותה להחמיר] אם זבניה במאתן [קנה אותו במאתיים] יהיב [נתן] הגואל מאה, פלגי דדמי [נתן הגואל מאה, שהם חצי דמיו], ואיכסף וקם [והתקלקל ירד ערכו של העבד ועמד] על מאה; אי אמרת [אם אומר אתה] שהוא נגאל לחצאין — יהיב ליה חמשין ונפיק [נותן לו חמישים ויוצא], ואי אמרת [ואם אומר אתה] אין נגאל לחצאין לפיכך הנך [אותם] מאה שנתן לו פקדו‍ן נינהו גביה [הם אצלו] יהיב להו ניהליה ונפיק [נותן לו אותם בשעת פדיון ויוצא], ואינו צריך להוסיף שהרי עכשיו הוא שווה מאה.

שאלה אחרת בנושא דומה בעא מיניה [שאל אותו] רב הונא בר חיננא מרב ששת: המוכר בית בבתי ערי חומ השיכול בעליהם לפדותם מיד הקונה רק במשך השנה הראשונה למכירתם, האם נגאל לחצאין, או אינו נגאל לחצאין? ושאלה זו מבוססת על הספק בהבנת הכתוב: האם נאמר כי "גאלתו" "גאלתו" משדה אחוזה גמר [למד] בגזירה שווה, ונאמר: מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין — אף האי נמי [זה גם כן] אינו נגאל לחצאין,

או דילמא [שמא] נאמר כך: היכא דגלי [במקום שגילה הכתוב במפורש שכך הדין] — גלי [גילה], שהרי כך כתוב בגואל שדה אחוזה: "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה, כו), כלומר, כל שוויו ולא חציו, היכא [ובמקום] שלא גלי — לא גלי [גילה], ויגאל לחצאין?

אמר ליה [לו]: ממדרשו של (מן המדרש שדרש) ר' שמעון נשמע (נלמד) שבבתי ערי חומה לוה וגואל, וכן גואל לחצאין. דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב במקדיש שדהו: "ואם גאל יגאל" (ויקרא כז, יט) — מלמד שלוה וגואל, וגואל לחצאין.

אמר ר' שמעון: מה טעם הלכה זו בתורה — לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת האחוזה לבעליה ביובל בלי שישלם, לפיכך הורע כחו של המוכר שאינו לוה וגואל אלא צריך שתשיג ידו מעצמו, ואינו גואל לחצאין.

אבל מקדיש את שדהו שהורע כחו, שכן אם הגיע יובל ולא נגאלה בינתיים, ומכרה הגיזבר לאחרים — יוצאה האחוזה להיות רכוש כהנים ביובל ושוב אינה חוזרת לבעליה, יפה הכתוב כחו, שגם לוה וגואל וגם גואל לחצאין. הרי שכנגד חומרה שהחמירו בדין הקדש שאינו חוזר ביובל יש קולה כנגדה שלווה וגואל וגואל לחצאין.

ואם כן לפי סברה זו הא י [זה] המוכר בית בבתי ערי חומה נמי [גם כן] הואיל והורע כחו, שאם מלאה לו שנה תמימה ולא נגאלה נחלט (נשאר לצמיתות) הבית לקונה — לכן יפה כחו מצד אחר שלוה וגואל, וגם גואל לחצאין.

איתיביה [היקשה לו] רבא בר חיננא ממה ששנינו בברייתא: נאמר במקדיש שדהו "אם גאל יגאל" (שם) — מלמד שלוה וגואל וגואל לחצאין.

שיכול היית לומר: והלא דין הוא אפשר ללמוד מסברה להיפך: ומה מוכר שדה אחוזה שיפה כחו, שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעליה ביובל — ובכל זאת הורע כחו שאין לוה וגואל ואין גואל לחצאין, מקדיש שדה שהורע כחו, שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לכהנים ביובל — אינו דין שהורע כחו שאין לוה וגואל ואין גואל לחצאין?

ודוחים: מה למוכר שדה אחוזה שכן הורע כחו ליגאל מיד, שאינו יכול לגאול מיד אלא צריך להמתין לפחות שנתיים, תאמר במקדיש שיפה כחו ליגאל מיד, שאם יש לו כסף והוא רוצה לגאול — יכול לגאול מיד, ואם כן, אין פה קל וחומר.

ודוחים: מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח, שיפה כחו שיכול ליגאל מיד ובכל זאת אין לוה וגואל ואין גואל לחצאין. ועל כל פנים מדברי ברייתא מובן להיפך: שמוכר בית בבתי ערי חומה אין גואל לחצאין! השיב רב ששת: לא קשיא [אין זה קשה]