חופה שגומרת את הנישואין ומוציאה את האשה לגמרי מרשות אביה אינו דין שתקנה לבדה? ודוחים: מה לכסף שכן יש בו כוח קנין גדול שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני, מה שאין כן חופה שאין לה כוח קנין בעניינים אחרים, ולכן, אף בקידושין דווקא כסף קונה ולא חופה. על כך מביאים ראיה מצד אחר: ביאה תוכיח, שקונה באשה, אף על פי שאינה קונה במקום אחר.

ודוחים: מה לביאה שכן קונה ביבמה מה שאין כן חופה! ומשיבים: על כך כסף יוכיח, שאינו קונה ביבמה, ובכל זאת עושה קנין באשה. וחזר (פנה, סבב) הדין של קל וחומר מצד זה לצד זה לא ראי (מראהו, טיבו) של זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, שני הדברים, כסף וביאה, אינם דומים, אך הצד השוה שבהן: שקונין בעלמא [בכלל] וקונין כאן בקידושין, אף אני אביא חופה שקונה בעלמא [בכלל] כנשואה, וקונה כאן.

ודוחים: מה להצד השוה שבהן בכסף ובביאה שכן הנאתן מרובה. ואומרים: אם כן שטר יוכיח, שאין הנאתו מרובה, שהרי אין הנאה בקבלת השטר, ובכל זאת הוא קונה באשה. ודוחים: מה לשטר שכוחו גדול שכן מוציא בבת ישראל, שהרי מכוח שטר (גט) מתגרשת האשה. ומשיבים: אם כן כסף וביאה יוכיחו, שאינם מוציאים, ועושים קנין קידושין.

וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, אך הצד השוה שבהן: שקונין בעלמא [בכלל] וקונין כאן — אף אני אביא חופה שקונה בעלמא [בכלל] וקונה כאן.

ודוחים שוב: מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בעל כרחה, שגם שטר (גט) גם ביאה (ביבמה) וגם כסף (באמה העבריה) יש בהם כוח של קנין בעל כרחה של האשה, ואין להוכיח מהם לקנין חופה שאינה אלא מרצון. ועל כך משיב רב הונא: כסף מיהא [על כל פנים] לענין קנין באישות לא אשכחן [מצאנו] שקונה בעל כרחה ואם כן אפשר ללמוד מכסף שטר וביאה יחד שגם חופה קונה.

אמר רבא: שתי תשובות (דחיות) בדבר לפרוך את שיטת רב הונא, דחיה חדא [אחת] — שהלא "שלש" דרכים של קנין תנן [שנינו] במשנתנו ("האשה נקנית בשלשה דרכים") ו"ארבע" לא תנן [שנינו], משמע שאין דרך קנין נוספת באשה.

ועוד כנגד עיקר הראיה: כלום חופה גומרת להוציא את האשה מכוח אביה אלא על ידי קידושין שקדמו לחופה, ואם כן אין החופה לבדה עושה קנין נישואין אלא מכוח הקידושין, וכי גמרינן [יכולים אנו ללמוד] חופה שתקנה שלא על ידי קידושין מחופה שקונה על ידי קידושין?

אמר ליה [לו] אביי, שתי תשובות אלה יש מקום לפורכן כך: הא דקאמרת [זה שאמרת] "שלש" תנן [שנינו] ו"ארבע" לא תנן [שנינו] — אין זו הוכחה, כי התנא מילתא דכתיבא בהדיא קתני [את הדבר הכתוב בתורה במפורש שנה], ואילו מילתא דלא כתיבא בהדיא [הדבר שאינו כתוב במפורש בתורה] לא קתני [שנה].

ודקאמרת [ומה שאמרת] כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין שקדמו לה — רב הונא נמי הכי קאמר [גם כן כך אמר]: ומה כסף שאינו גומר אחר כסף, שלאחר קנין קידושין של כסף, אין מתן כסף אחר יכול לגמור את הקנין ולעשותה לנשואה, בכל זאת קונה את האשה בקנין קידושין, חופה שגדול כוחה וגומרת אחר כסף — אינו דין שתקנה בעצמה?

א לאחר הדיון בכללים שבמשנה ובמקורם בתורה, מתחילים לדון בגופי ההלכות. תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד דרך הקידושין בכסף? — נתן לה כסף או שוה כסף, ואמר לה "הרי את מקודשת לי", או "הרי את מאורסת לי", או "הרי את לי לאינתו" [לאשה] — הרי זו מקודשת. אבל אם היא זו שנתנה, ואמרה היא "הריני מקודשת לך", או "הריני מאורסת לך", או "הריני לך לאינתו" [לאשה] — אינה מקודשת.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ברייתא זו יש בה סתירה פנימית, שכן בתחילת הברייתא שנינו "נתן לה כסף ואמר לה וגו'" ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] כאשר נתן הוא ואמר הוא, אזי האשה מקודש ת, הא [הרי] אם נתן הוא ואמרה היא — אינה מקודשת. ולעומת זאת אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: אבל היא שנתנה לו ואמרה היא — לא הוו [אינם] קידושין. ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] במקרה שנתנה היא ואמרה היא, הא [הרי] אם נתן הוא ואמרה היא — הוו [הריהם] קידושין!

ומשיבים: לא, רישא [תחילת הברייתא] בדוקא נאמרה ובאה גם לשלול מה שלא נאמר בה, סיפא כדי נסבה [סוף הברייתא סתם, לחינם הביא אותה] ואין לדייק ממנה שרק באופן זה אינם קידושין. ותוהים: ותני סיפא מילתא דסתרא לה לרישא [וכי שונה בסוף דבר הסותר את ההתחלה]?

אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם ולומר כי הכי קאמר [כך אמר]: אם נתן הוא ואמר הוא — פשיטא דהוו [פשוט, ברור שהם] קידושין. נתן הוא ואמרה היא — נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא, ולא הוו [ואינם] קידושין. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור], והסבר את הברייתא באופן אחר: נתן הוא ואמר הוא — מקודשת. נתנה היא ואמרה היא — אינה מקודשת כלל. אך כאשר נתן הוא ואמרה היא — ספיקא היא [ספק הוא] וחיישינן מדרבנן [וחוששים אנו מדברי סופרים] שמא יש בכך קידושין.

ועוד בענין לשונות קידושין, אמר שמואל: בקידושין, נתן לה כסף, או שוה כסף ואמר לה "הרי את מקודשת", או "הרי את מאורסת", או "הרי את לי לאינתו" [לאשה] — הרי זו מקודשת. ואם אמר "הריני אישך", או "הריני בעליך", או "הריני ארוסיך" — אין כאן בית מיחוש (מקום לחשוש). שאין כאן אפילו ספק קידושין, שאין קידושין אלא בלקיחת האשה לאיש ולא להיפך.

וכן בגירושין, אם נתן לה גט ואמר לה "הרי את משולחת", או "הרי את מגורשת", או "הרי את מותרת לכל אדם" — הרי זו מגורשת. אך אם אמר "איני אישך", או "איני בעליך", או "איני ארוסיך" — אין כאן בית מיחוש, שהרי זה גירוש האיש ולא גירוש האשה, ואינם גירושין כלל.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: למימרא דסבר [האם לומר, ללמוד, מכאן שסבור] שמואל כי ידים שאין מוכיחות, כלומר, ביטוי בלתי מושלם, שכשלעצמו אי אפשר להוכיח ממנו דבר, אלא שהוא מובן מתוך הקשר הדברים, הויין [הריהן נחשבות] לידים? (לדבר שאפשר להיאחז בו כביטוי שלם), שהרי באותם מקרים שאמר שמואל שהאשה מקודשת לא אמר האיש "הרי את מקודשת לי", אלא "הרי את מקודשת" וביטוי זה לכשעצמו אין בו הוכחה שכוונתו לעצמו, ובכל זאת סבור שמואל שיש לו תוקף.

והתנן [והרי שנינו במשנה] במסכת נזיר: האומר "אהא" סתם — הרי זה נזיר. והוינן בה [והיינו עוסקים, מתקשים] בה, בבעיה זו: ודילמא [ושמא] "אהא בתענית" קאמר [היה אומר, התכוון לומר]? ואמר שמואל שכאן מדובר במקרה מיוחד, שאמר "אהא" והוא שהיה נזיר עובר לפניו, ומתוך כך מובן שהתכוון לומר שיהא אף הוא נזיר. ומכאן נדייק כי טעמא [הטעם, דווקא] שנזיר עובר לפניו, הא לאו הכי [הרי אם לא כך] — לא, ולא היה זה נחשב לנדר נזירות. משמע ששמואל סבור כי ידים שאינן מוכיחות — אינן נחשבות ידים!

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] באופן שאמר והוסיף את המלה "לי", כגון שאמר לאשה "הרי את מקודשת לי". ותוהים: אי הכי מאי קא משמע לן [אם כך מה השמיע לנו] בדבר זה? הרי מובן שהיא מקודשת, שזהו נוסח הקידושין! ומשיבים: הני