על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כפל הכתוב "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, יא) שאף איילונית נמכרת לאמה ויוצאת בבגרות.

ושואלים: ולמר בר רב אשי שאמר, שהקשה קודם: ולאו [והאם לא] קל וחומר הוא ואין צורך בכתוב הנוסף ללמדנו שאיילונית יוצאת בבגרות — הלא אין זה בעצם קושי, הא אמרינן [שהרי כבר אמרנו]: מילתא דאתיא [דבר הבא, הנלמד] בקל וחומר לפעמים טרח וכתב לה קרא [אותו הכתוב], משמע שאף שאפשר ללמוד את הדבר מקל וחומר, מכל מקום נכתב! ומשיבים: הני מילי היכא דליכא לשנויי [דברים אלה אמורים דווקא במקום שאין כל דרך לתרץ] ולהסביר מפני מה נכתב דבר שאפשר ללמדו בקל וחומר, אבל היכא דאיכא לשנויי [במקום שאפשר לתרץ] — משנינן [מתרצים].

א ומעירים: ותנא מייתי לה מהכא [והתנא מביא, לומד אותה מכאן], שמביא מקור אחר לקידושי אשה בכסף, ולומד שאר קנייני האשה בדרך אחרת. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר "כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וגו'" (דברים כד, א), ואמרו חכמים: אין קיחה אלא בכסף. וכן הוא אומר: "נתתי כסף השדה קח ממני" (בראשית כג, יג).

ושואלים: הלא אין צורך כלל בלימוד אחר, שהלא דין (קל וחומר) הוא: ומה אמה העב ריה שאינה נקנית להיות אמה בביאה — נקנית בכסף, זו, סתם אשה, שנקנית לאישות בביאה — אינו דין שתקנה בכסף?

ואולם קל וחומר זה אפשר לדחותו: יבמה תוכיח, שנקנית ליבם דווקא בביאה, ואף על פי כן אינה נקנית בכסף! ויש לדחות את הדחיה ולומר: מה ליבמה — שכן אין נקנית בשטר, תאמר בזו, בסתם אשה שנקנית בשטר, ומסתבר שיש בה גם קנין בכסף!

תלמוד לומר: "כי יקח איש אשה ". ושואלים אם כן: הא למה לי קרא [זה למה לו כתוב] לשם כך הא אתיא לה [הרי כבר בא, נלמד לו] הלימוד הזה מקל וחומר. ואף שניסינו לדחותו, הרי הוכחנו שיש אפשרות לקיימו! אמר רב אשי: משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] מעיקרא דדינא פירכא [מעיקר הדין יש בו פירכא, טעות];

מהיכא קא מייתית לה [מהיכן אתה מביא, למד אותה] את ההוכחה לקנין כסף — מקל וחומר מאמה העבריה, ואולם עדיין יש לפרוך מה לאמה העבריה שכן יוצאה (משתחררת) בכסף, ולכן גם נקנית בכסף, תאמר בזו, באשת איש, שאינה יוצאה (מתגרשת) בכסף. וכיון שפרכנו את ההוכחה, יש צורך להזדקק לראיה מן הכתוב כפי שאמרה הברייתא: תלמוד לומר "כי יקח איש".

ולאחר שהבאנו מקור נוסף לקידושי כסף מעירים: ואיצטריך למיכתב [וצריך היה לכתוב] "ויצאה חנם" באמה עבריה, ואיצטריך למיכתב [וצריך היה לכתוב] גם "כי יקח איש אשה ". דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] רק "כי יקח" הוה אמינא [הייתי אומר]: בכל מקרה קידושין דיהב [שנותן] לה בעל — דידה הוו [שלה הם], ולכן כתב רחמנא [כתבה תור ה] "ויצאה חנם" ללמד שהאב זוכה בכסף קידושי בתו שאינה בוגרת.

ולהיפך, אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] רק "ויצאה חנם" הוה אמינא [הייתי אומר] היכא דיהבה ליה איהי לדידיה וקידשתו [במקום שנתנה היא לו כסף וקידשה אותו] הוו קידושי [הרי הם קידושין] לכן כתב רחמנא [כתבה תורה] "כי יקח" — ולא כי תקח, שרק האיש יכול לקדש אשה ולא להיפך.

ב ועוד ממשיכה הברייתא: מה שנאמר "ובעלה" מלמד שהאשה נקנית בביאה. ולכאורה מה צורך בפסוק והלא דין (קל וחומר) הוא: ומה יבמה שאין נקנית בכסף — נקנית בביאה, זו, אשה סתם, שנקנית בכסף כפי שהוכחנו, אינו דין שנקנית בביאה?

ויש לדחות: אמה העבריה תוכיח, שנקנית בכסף ואף על פי כן אין נקנית בביאה. את הדחיה הזו דוחים: מה לאמה העבריה — שאין קנינה לשום (לשם) אישות, שמעיקרה נקנית לשם עבדות, תאמר בזו, באשה, שקנינה לשום אישות ולכן מסתבר שתקנה בביאה.

תלמוד לומר: "ובעלה". וגם כאן תוהים: אם כן, ולמה לי קרא [פסוק]? הא אתיא לה [הרי באה לו], כלומר, הרי עלתה בידו הוכחה מקל וחומר! אמר רב אשי: משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] מעיקרא דדינא פירכא [מעיקרו של הדין, הקל וחומר, יש בו פירכא] מהיכא קא מייתית לה [מהיכן אתה מביא לומד אותה, את ההוכחה] שביאה קונה — מיבמה, ואולם יכול אתה לומר:

מה ליבמה — שכן זקוקה (קשורה) ועומדת ליבם, ובגלל זיקתה לו די בביאה לעשותה אשתו ממש, תאמר בזו, בסתם אשה, שאין זקוקה ועומדת ויתכן שאין די בכך כדי לקנותה, ואם כן נפרך כל הלימוד כולו. וכיון שכך יש להזקק לראיה אחרת. תלמוד לומר מן הכתוב: "ובעלה".