ומעתה מבארים את המשנה: מאי [מה] לשון "קונם" שאמר, הרי "קונם" היא לשון נדר כעין הקדש, ומה אוסר זה עליו בקונם? אמר רב הונא, באומר: "יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך".

א שנינו במשנה: והתירו לו שיחזירנה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]: שכן הוא, ומדוע לא יחזירנה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליגזור [נגזור] משום מה שאמר ר' נתן, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: הנודר — כאילו בנה במה, והמקיימו, את הנדר הזה — כאילו הקריב עליה קרבן, והיה מקום לומר שמפני שחטא ונדר וקיים נדרו — יקנסוהו ולא יחזיר את אשתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי שנדר וקיים — אין קונסים אותו.

ב שנינו בסוף דבריו של ר' יוסי בר' יהודה: "מפני תיקון העולם". ושואלים: מאי [מה] תיקון העולם איכא [יש] במה שמחזירה? אמר רב ששת: ארישא [על ראש המשנה] מוסבים הדברים. שמה שנאמר "מפני תיקון העולם" אינו הסבר לדברי ר' יוסי בר' יהודה שבסוף המשנה, אלא הסבר לתחילת המשנה — מדוע אסור להחזיר אשה שגירשה משום נדר או משום שיצא עליה שם רע.

רבינא אמר: לעולם תאמר שהקטע הזה מתייחס אסיפא [על סוף המשנה], והכי קתני [וכך שנה]: אין בזו מפני תיקון העולם, כלומר, שמה שאמרו שלא יחזירנה מפני תיקון העולם הוא רק במקרה שהאשה נודרת, אבל כשהבעל נודר — אין בזה משום תיקון העולם, ומשום כך יכול להחזירה.

ג משנה המוציא (המגרש) את אשתו משום אילונית, שגילה לאחר שנשאה שהיא איילונית, ואינה ראויה ללדת, ר' יהודה אומר: לא יחזיר וישא אותה לעולם. וחכמים אומרים: אם רוצה יחזיר.

אם נישאת אותה אשה לאיש אחר והיו לה בנים הימנו (ממנו) ומתברר איפוא שאינה איילונית, והיא תובעת כתובתה מבעלה הראשון, שאומרת שלא כדין הוציאה כאיילונית בלא כתובה, ומגיעה לה כתובה שלא נתן לה — אמר ר' יהודה, אומר לה: שתיקותיך (שתיקתך) יפה מדיבוריך, שמוטב לה לשתוק ולא להעלות טענה זו. שיכול הבעל לטעון שאילו ידע שיהיה צריך לתת לה כתובה לא היה מגרשה כלל, ולפי טענתה היו הגירושין בטעות והרי נישואיה לשני בטלים ובניה ממזרים.

ד גמרא לענין המחלוקת במגרש את אשתו משום איילונית, שואלים: למימרא [האם לומר] שטעמו של ר' יהודה הוא משום שחייש לקלקולא [חושש הוא לקלקול], שמא יתברר לבסוף שלא היתה איילונית, והבעל יטען שבטעות גירש אותה, ונמצא הגט בטל. ומשום כך, אם יודע שאינו יכול להחזירה, גומר בליבו לגרשה בכל אופן, ורבנן לא חיישי לקלקולא [וחכמים אינם חוששים לקלקול]? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שומעים אנו אותם שאמרו]!

דתנן [שכן שנינו במשנה]: המוציא את אשתו משום שם רע — לא יחזיר, ומשום נדר — לא יחזיר. ר' יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים — לא יחזיר, ושלא ידעו בו רבים — יחזיר. אלמא [מכאן] שרבנן חיישי לקלקולא [חכמים חוששים לקלקול] ולכן אינם מחלקים בין נדר לנדר, ור' יהודה לא חייש לקלקולא [אינו חושש לקלקול] ואינו מחלק אלא בין נדר שיש בו פריצות לבין כזה שאין בו!

אמר שמואל: איפוך [הפוך] את השיטות במשנתנו, ואמור שר' יהודה הוא האומר שיחזירנה ואינו חושש לקלקול, וחכמים הם החוששים לקלקול.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסוף המשנה]: נישאת לאחר והיו לה בנים הימנו, והיא תובעת כתובתה, אמר ר' יהודה, אומר לה: "שתיקותיך (שתיקתך) יפה מדיבוריך", מכלל הדברים אתה למד שר' יהודה חייש לקלקולא [חושש לקלקול]! ומשיבים: הא נמי איפוך [זו גם כן הפוך].

אביי אמר: לעולם לא תיפוך [אין אתה צריך להפוך], ור' יהודה חושש לקלקול, אלא בההיא [באותה משנה קודמת], לענין אשה שנדרה, סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' מאיר, וסבר לה [וסבור הוא] כדעת ר' אלעזר. בנדר שצריך חקירת חכם סבר לה [סבור הוא] כר' אלעזר שבמקרה זה אין חשש לקלקול ומותר להחזירה, בשאינו צריך סבר לה [סבור הוא] כר' מאיר שמתיר להחזירה במקרה זה.

אמר רבא: וכי דר' [מדבריו של ר'] יהודה אדר' [על דבריו של ר'] יהודה קשיא [קשה], דרבנן אדרבנן [משל חכמים על של חכמים] לא קשיא [קשה]? הרי גם כאן קיימת סתירה!

אלא אמר רבא: דר' [מדבריו של ר'] יהודה אדר' [על דבריו של ר'] יהודה לא קשיא [קשה], כדשנינן [כפי שתירצנו]. דרבנן אדרבנן [משל חכמים על של חכמים] לא קשיא [קשה], כי מאן [מי הם] חכמים הנזכרים כאן? — ר' מאיר הוא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] תנאי כפול, ותנאי שאינו כופל ומפרש בו מה יהיה במקרה שיתקיים התנאי, וגם מה יהיה כשהתנאי יתבטל — אינו תנאי. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]? — בשלא כפליה לתנאיה [כפל את תנאו], ולשיטתו אין זה נחשב כתנאי, ולכן יכול להחזירה.

ה משנה המוכר את עצמו ואת בניו לגוים — אין פודין אותו, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן, שהרי הם אינם אשמים בכך.

ו גמרא אמר רב אסי: מה שאמרנו שאין פודים אותו, והוא דווקא באופן שמכר עצמו ושנה ושילש. שכיון שהוא רגיל בכך, קנסו אותו שלא יפדוהו עוד.

מסופר: הנהו [אותם אנשים] בני המקום בי מיכסי דיזפי זוזי [שלוו כסף] מגוים ולא הוה להו למפרעינהו [היה להם לפרוע להם]. אתו וקא גרבי להו [באו הגויים ולקחו אותם כעבדים], אתו לקמיה [באו לפני] רב הונא שיורה שיפדו אותם. אמר להו [להם]: מאי איעביד לכו [מה אעשה לכם], דתנן [שהרי שנינו במשנה]: המוכר את עצמו ואת בניו לגוים — אין פודין אותו!

אמר ליה [לו] ר' אבא: לימדתני רבינו, והוא שמכר ושנה ושלש והם לא עשו כן! אמר ליה [לו]: הני מרגל רגילי דעבדי הכי [אלה רגילים לעשות כך] והרי זה כמי ששנה ושילש.

מסופר: ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי [אדם אחד שמכר את עצמו ללודרים], אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי, אמר ליה [לו]: