והלכתא [והלכה] כנחמני (אביי) שגילוי דעת בגט אינו נחשב.

א משנה בראשונה היה משנה את שמו ושמה, שם עירו ושם עירה ולא היו מדקדקים לכתוב בגט את כל השמות של הבעל והאשה, אלא כפי שהיו נוהגים לקרוא להם במקום כתיבת הגט. התקין רבן גמליאל הזקן שיהא הסופר כותב בגט: "איש פלוני וכל שום (שם) שיש לו", "אשה פלונית וכל שום (שם) שיש לה", מפני תיקון העולם, שמא במקום אחר אין מכירים את השם שנכתב בגט, ויבואו להוציא לעז על הגט שאינו שלה.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: שלחו ליה [לו] בני מדינת הים לרבן גמליאל שאלה זו: בני אדם הבאים משם, מארץ ישראל לכאן, לארץ ישראל שמו יוסף — וקוראין לו יוחנן, או ששמו יוחנן — וקוראין לו יוסף, היאך מגרשין נשותיהן? עמד רבן גמליאל והתקין שיהו כותבין: "איש פלוני וכל שום (שם) שיש לו", "אשה פלונית וכל שום (שם) שיש לה", מפני תיקון העולם. אמר רב אשי: והוא דאתחזק בתרי שמי [שהוחזק בשני שמות], כלומר, שידוע לנו שיש לו שם נוסף. אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: ר' מרי ור' אלעזר קיימי כוותך [עומדים בשיטתך].

ומוסיפים: וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב אשי: היו לו שתי נשים — אחת ביהודה ואחת בגליל, ולו שני שמות — אחד ביהודה ואחד בגליל, וגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל — אינה מגורשת, עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ויוסיף שם של הגליל עמו, ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם של יהודה עמו. ואם יצא למקום אחר וגרש באחד מהן משני השמות הללו — מגורשת.

ויש לשאול: והאמרת [והרי אמרת] שגם ביהודה צריך להוסיף שם של גליל עמו! אלא שמע מינה [למד מכאן] שיש להבדיל; הא דאתחזק [זה שהוחזק] בשני שמות, כגון ביהודה שהיו יודעים שיש לו עוד שם אחד בגליל, הא [זה] שלא אתחזק [הוחזק] בשני שמות, כגון אם הלך למקום אחר שאין מכירים אותו — אינו צריך לכתוב אלא אחד מן השמות, ובמקום שמכירים אותו בשם אחד — בשם הידוע באותו מקום. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

מסופר: ההיא דהוו קרו [אשה אחת שהיו קוראים] לה מרים, ופורתא [ומקצת] היו קוראים לה שרה, אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: צריכים לכתוב לה בגט מרים וכל שום (שם) שיש לה, ולא יכתוב שרה וכל שום שיש לה, שהולכים אחרי השם העיקרי שלה.

ג משנה אין אלמנה נפרעת כתובתה מנכסי יתומים אלא בשבועה, שצריכה להישבע שלא קיבלה כבר משהו מן הכתובה בחיי בעלה. מסופר: נמנעו מלהשביעה והיתה האשה מפסידה, שלא יכלה לקבל את כתובתה, התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו, שהיו מטילים עליה נדר חמור (כגון שלא תאכל פירות כלל) אם קיבלה דבר מן הכתובה, וגובה לאחר מכן את כתובתה.

העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם, אף על פי שאין הדבר הזה מעכב לגבי הגט. והלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם כאשר יבואר בגמרא.

ד גמרא שואלים: מאי איריא [מה שייך], מדוע שנה דין זה דווקא לגבי אלמנה? אפילו כולי עלמא נמי [כל העולם, כל אדם, גם כן] צריך להישבע ליתומים, דהא קיימא לן [שהרי מוחזק בידינו] שכל הבא ליפרע מנכסי יתומין שירשו מאביהם, את חוב אביהם לא יפרע אלא בשבועה! ומשיבים: אלמנה אצטריכא ליה [הוצרך לו לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: