הא בעינא [הרי צריכים אנו] לקיים בו ככתוב "מכתב פיתוחי חותם" (שמות לט, ל) וליכא [ואין כאן] כתב! ומשיבים: הציץ היה אמנם עשוי כדינרי זהב ואולם לא היה כדינרי זהב לגמרי, כדינרי זהב — שהיה הכתב בולט, ולא כדינרי זהב, שאילו התם [שם] לחיצת החותם נעשתה מגואי [מבפנים, מהצד הנראה], והכא מאבראי [וכאן נעשה מבחוץ] שהיו דוחפים מהצד האחר עד שהאותיות היו יוצאות ובולטות החוצה, אבל היו חוקקים את האותיות עצמן והרי זה בכלל "מכתב".

א בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: כתב לה הבעל גט על טס (לוח) של זהב, ואמר לה לאשתו "התקבלי גיטך והתקבלי בזה גם את סכום כתובתך", שדי היה בזהב שבטס כדי לפרוע לה את סכום כתובתה, מהו הדין? אמר ליה [לו]: נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה.

איתיביה [הקשה לו] על כך ממה ששנינו שאם נתן לאשה את גיטה כשהוא כתוב על דבר גדול, ואמר לה "התקבלי גיטך, והשאר, החלק שאין הגט כתוב עליו, מיועד לפרעון כתובתך" — נתקבלה גיטה, והשאר יהיה לכתובתה.

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] דאיכא [שיש] שאר, הא ליכא [הרי אם אין] שאר — לא, ואף כאן נכתב הגט על כל הטס ואין שאר!

והשיב לו רב נחמן: הוא הדין אף על גב [אף על פי] דליכא [שאין] שאר, כגון שכתוב הגט על כל הדבר כולו, והא קא משמע לן [וזה ששנינו שיש שאר השמיע לנו], דאף על גב דאיכא [שאף על פי שיש] שאר, דווקא אי [אם] אמר לה בפירוש שהשאר הוא לכתובתה — אין [כן] ייחשב הדבר כתשלום כתובתה, ואולם אי [אם] לא אמר לה כן בפירוש — לא, וצריך לתת לה כתובתה בנפרד, בשלימות.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שאנו אומרים שאם לא ציין במפורש שהשאר מיועד לכתובתה, השאר אוירא דמגילתא [הגליון, השוליים של מגילת הגט] הוא נחשב, ואם כן, כולו גט. ולכן צריך להודיע לה בפירוש שהשאר הוא לכתובה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר הבעל לאשתו "הרי זה גיטך ואולם הנייר ישאר שלי" — אינה מגורשת, שצריך שיהיו הגירושין נעשים בנתינה של גט, וכיון שהנייר הוא שלו גם לאחר הנתינה — נמצא שלא נתן לה אלא אותיות שאין בהן ממש. ואולם אם אמר לה "על מנת שתחזירי לי את הנייר" — הרי זו מגורשת, הואיל והגט שלה לגמרי באותה שעה, והחזרת הנייר אינה אלא תנאי.

בעי [שאל] רב פפא: אם אמר שהנייר שבין שיטה לשיטה (שורה לשורה) ובין תיבה לתיבה (מלה למלה) בגט יהיה שלו, אבל לא הנייר שתחת המילים, מאי [מה] יהא הדין? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ושואלים: מדוע לא ניתנה תשובה לשאלת רב פפא? ותיפוק ליה [ותצא לו] תשובה לשאלה זו ממקור אחר, שהרי "ספר" שמשמעו ספר אחד אמר רחמנא [אמרה תורה] בענין מתן גט ("וכתב לה ספר כריתות". דברים כד, א) ולא שיהיו שנים ושלשה ספרים. ואם מה שמקבלת האשה מיד בעלה אינו אלא הנייר שתחת המילים, ואילו הנייר האחר שבגט שייך לבעל, נמצא שאין זה כבר ספר אחד אלא כמה וכמה ספרים, ולא יהא זה גט! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] השאלה אלא במקרה שמעורה (מחובר), שהיו האותיות כתובות כך שגם אם ינטל הנייר שביניהן נשאר כל כתב הגט קשור יחד כדבר אחד.

בעי [שאל] רמי בר חמא: היו הדיינים מוחזקים (יודעים כבירור) בעבד שהוא שלו, של האיש, וגט שכתב אותו האיש לאשתו היה כתוב על ידו של אותו עבד, שהשתמש בעבד כחומר עליו נכתב הגט, ועתה הרי הוא, העבד, יוצא מתחת ידה (ברשותה), מהו [מה] דינו של גט זה?

וצדדי השאלה: מי אמרינן אקנויי אקני לה [האם אומרים אנו שהקנה לה] הבעל את העבד לאשתו, ואם כן, הרי זה כאילו נתן לה גט באופן כשר, וכפי שמפורש במשנתנו, והרי היא מגורשת בו. או דלמא [שמא] נאמר כי הוא, העבד מנפשיה עייל [מעצמו, מרצונו, בא] לאשה, שמעדיף הוא להיות תחת ידה ולא תחת ידי הבעל, ואילו הבעל לא נתנו כלל לאשה, ולכן אינה מגורשת?

אמר רבא: ותיפוק ליה [ותצא לו] לרמי בר חמי תשובה לשאלה זו מטעם אחר, שכתב שיכול להזדייף הוא שהרי כתב שנכתב על יד של אדם, הריהו כתב שאפשר בקלות למחוק אותו ולכתוב אחר, וגט שנכתב בכתב כזה פסול! ושואלים: ולרבא שהקשה קושיה זו, קשיא מתניתין [קשה משנתנו] ששנינו בה שיכול לכתוב גט גם על היד של עבד!

ואומרים: בשלמא [נניח] מתניתין [משנתנו] לרבא לא קשיא [קשה], שכן אפשר לומר שמדובר שנתן לה את העבד הזה בעדי מסירה, וכשיטת ר' אלעזר היא, שלדעתו לא כתיבת השטר או הגט עצמו היא הקובעת, אלא מסירתו בעדים, וכאן היתה מסירה כדין, ואף על פי שהכתב ראוי להזדייף — אינו פסול לדעת ר' אלעזר. אלא לרמי בר חמא קשיא [קשה], שהרי במקרה שהעלה בשאלתו לא נמסר העבד לאשה בפני עדי מסירה, ומדוע לא נפסול הגט משום כתב שיכול להזדייף!

ומשיבים: לרמי בר חמא נמי לא קשיא [גם כן אין זה קשה], שהוא לא שאל את שאלתו במקרה שנכתב הגט על ידו של העבד בדיו, אלא בכתובת קעקע, שבודאי אינה ניתנת להימחק ולהזדייף. ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך], מתניתין [משנתנו] שמכשירה גט שנכתב על גבי עבד לרבא נמי לא תיקשי [גם כן לא תהיה קשה], שגם בה מדובר בכתובת קעקע.

על כל פנים השאלה ששאל רמי בר חמא נשארה בעינה, ואם כן, מאי הוי עלה [מה היה עליה], על שאלה זו, למעשה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לדבר ממה שאמר ריש לקיש: הגודרות (צאן), כיון שהן נודדות ממקום למקום, אין להן חזקה בידי מי שמחזיק בהן, ואינו יכול לטעון ששלו הן כיון שהן בידו, כי כל דבר שיכול לנוע מדעת עצמו, אין חזקה למחזיק בו. ואם כן, הוא הדין גם לגבי עבד, שאם אין עדים על מסירתו ליד האשה, אין הימצאותו ברשותה ("יוצא מתחת ידה") עדות לכך שהגט ניתן לה כדין, ואין האשה מגורשת.

שאלה נוספת בעי [שאל] רמי בר חמא: היו הדיינים מוחזקין בטבלא (לוח) שהיא שלה, של האשה וגט כתוב עליה, והרי היא עכשיו הטבלא הזו יוצאה מתחת ידו של הבעל, והוא רוצה לגרש את אשתו בטבלא זו, מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי אקנויי אקניתא ליה [הקנתה לו] את הטבלא הזו במתנה גמורה, ונמצא זה גט כשר. או דלמא [שמא] אשה לא ידעה לאקנויי [יודעת להקנות] קנין גמור בדבר שחוזר בסוף אליה, ולכן לא גמרה בליבה להקנותה בשלימות לבעלה, ונמצא איפוא שלא היתה כאן נתינת גט מהבעל לאשה, ואין הגט כשר.

אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לשאלה זו ממה שמסופר במשנה: אף הוא, ר' יהודה בן בבא, שדבריו הקודמים נזכרו באותה משנה העיד על כפר קטן שהיה בצד ירושלים, והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר, וכותב את השטרות בכתב ידו ואחרים היו חותמים, ובא מעשה זה לפני חכמים והכשירוהו. ולכאורה אמאי [מדוע] הכשירוהו? הא בעינא [הרי צריכים אנו] "ספר מקנה" (ירמיה לב, יא), שהשטר עצמו צריך לעבור מרשות המקנה לרשות הקונה, וליכא [ואין כאן], שהרי היה אותו זקן כותב את השטרות עבור האנשים, על הנייר שלו!

אלא לאו [האם לא] משום דאמרינן אקנויי מקנה להו [שאנו אומרים שבוודאי מקנה להם] את השטרות כראוי, למרות שידע שמיד אחר כך יחזרו לרשותו. ואם כן הוא הדין בגט שנכתב על גבי טבלא של האשה שניתנה לבעל!

אמר רבא: ומאי קושיא [ומה הקושיה], כלומר, כיצד אפשר להוכיח מכאן? דילמא [שמא]