סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

פירוש שטיינזלץ

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב: עדים שאין יודעין לחתום, מקרעין להן נייר חלק והם ממלאים את הקרעים דיו.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמוריםבגיטי נשים, אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות, אם יודעין העדים לקרות (לקרוא) ולחתוםחותמין, ואם לאו [לא]אין חותמין.

ותוהים: קרייה מאן דכר [קריאה מי הזכיר] את שמה, מדוע בא רבן שמעון בן גמליאל והזכיר ענין של קריאה, כאשר דנו קודם רק במי שאינו יודע לחתום? ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך היא שנויה]: עדים שאין יודעין לקרותקורין (קוראים) לפניהם וחותמים, ושאין יודעין לחתום — מקרעים להם נייר והם חותמים. על כך אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמוריםבגיטי נשים, אבל בשטרי שחרורי עבדים ושאר כל השטרות, אם יודעין גם לקרות וגם לחתוםחותמין, ואם לאו [לא]אין חותמין, ואין סומכים על מה שקוראים לפניהם.

אמר ר' אלעזר: מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל שהתיר לעשות כן בגיטין? — שהוא סבור שיש להקל בגיטין כדי שלא יהו בנות ישראל עגונות, שאם לא נקל עליהן באופן עריכת הגט וחתימתו, הרי שבמקרה שהבעל רוצה לצאת לדרך רחוקה ורוצה לתת גט לאשתו ואין במקומם עדים היודעים גם לקרוא וגם לחתום, ייצא הבעל דרכו בלא לתת לה גט ונמצאו הן עגונות.

אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ורב גמדא משמיה [משמו] של רבא אמר: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ושואלים: ואלא כמאן [כמי] תהיה ההלכה — כרבנן [כחכמים] ובכל השטרות מותר לעשות זאת?

והא ההוא דעבד עובדא [והרי היה אדם אחד שעשה מעשה שכזה] בשאר שטרות, שקרע את הנייר עבור עדים שאינם יודעים לחתום, ונגדיה [והלקה אותו] רב כהנא על כך! ומתרצים: תרגמא אקריאה [תרגם, הסבר, דברי רב גמדא רק לגבי קריאה] שלענין ידיעת קריאה אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל אלא כחכמים, וסומכים אף בשאר שטרות על זה שמקריאים את השטר בפני העד.

ומסופר כי רב יהודה בזיקנתו היה מתקשה לראות, והיה מתאמץ לקרוא ומיצטער עד שהיה קרי וחתים [קורא את השטר וחותם עליו כעד, או כדיין]. אמר ליה [לו] עולא: לא צריכת [צריך אתה] לכך, דהא [שהרי] ר' אלעזר מרא [אדון, המורה] של ארץ ישראל קרו קמיה וחתים [והיו קוראים לפניו והוא חותם] ואם כן, יכול אף אתה לנהוג כמותו. ורב נחמן קרו קמיה ספרי דייני וחתים [היו קוראים לפניו סופרי הדיינים את השטר והיה חותם]. ומעירים: ודווקא רב נחמן וספרי דייני [וסופרי הדיינים], דאית להו אימתא [שיש להם אימה] מלפניו, שהיה אדם גדול ודיין והם היו כפופים לו, ולכן אין לחשוש שמא לא קראו כדין, אבל אם היה רב נחמן וספרי אחריני [וסופרים אחרים], או ספרי דייני ואיניש אחרינא [סופרי הדיינים ואדם אחר]לא, ואי אפשר לסמוך על כך.

ועוד, בענין הסתמכות על קריאה של אדם אחר בשטר, מסופר: רב פפא כי הוה אתי לקמיה שטרא פרסאה דעביד [כאשר היה בא לפניו שטר פרסי שהיה עשוי] בערכאות של כותים, והוא לא ידע לקרות פרסית, מקרי להו [היה נותן לקרוא] לשני כותים את השטר זה שלא בפני זה, באופן שיהיה כל אחד מהם מסיח לפי תומו, לא בתורת עדות, אלא שהיה מבקש ממנו כאילו לקרוא סתם. וכשהיה מתברר מה כתוב בשטר מגבי ביה ממשעבדי [היה גובה בו אפילו מנכסים משועבדים], שסבר שלדיני ממונות שטר כזה נחשב לשטר גמור.

אמר רב אשי: אמר לי רב הונא בר נתן, הכי [כך] אמר אמימר: האי שטרא פרסאה [שטר פרסי זה] דחתימי עליה סהדי ישראל [שחתומים עליו עדים יהודים], מגבינן ביה ממשעבדי [גובים אנו בו אפילו מנכסים משועבדים].

ושואלים: והא לא ידעי למיקרי [והרי אין העדים יודעים לקרוא] את השטר! ומשיבים: מדובר פה בדידעי עדים שיודעים לקרוא]. ושואלים עוד: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף, וליכא [ואין כאן] בשטר זה, כיון שאין הפרסים מקפידים על כך! אומרים: מדובר פה בדאפיצן מקרה שהיו הקלפים של השטרות עשויים בעפצים] ואז אי אפשר לזייף את הכתב. ומקשים עוד: והא בעינן [והרי צריכים אנו] בכתיבת שטרות לחזור מענינו של שטר בשיטה (שורה) אחרונה של השטר, וליכא [ואין כאן] דבר זה בדרך כלל בשטרות הפרסיים! ומשיבים: מדובר פה בדמהדר מקרה שחזר] על עניינו של שטר בשורה אחרונה.

ושואלים: ואם כל אלה היו בו אלא מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך — ששטר שנכתב כדינו ולא היה בו דבר אלא שנכתב בכל לשוןכשר? הלא כבר תנינא [שנינו] דבר זה: גט שכתבו (הכתב שלו) עברית ועדיו חתומים ביונית, או היה כתבו יונית ועדיו חתומים בעבריתכשר!

ודוחים: משם אין ראיה ברורה, שכן אי מההיא הוה אמינא [אם מאותה ברייתא, הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בגיטין, שהקלו בהם הרבה כדי שלא תישאר האישה עגונה, אבל בשאר שטרותלא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] אמימר שאף בשאר שטרות הרי זה כשר.

א אמר שמואל: נתן לה הבעל לאשתו נייר חלק ואמר לה: "הרי זה גיטיך"מגורשת בו. ומדוע? חיישינן [חוששים אנו] שמא במי מילין כתבו והכתב נבלע בנייר ואינו נראה בו עתה, אבל היה כתוב בו גט כהלכתו.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: האומר לאישה "הרי זה גיטך", ולא פתחתו לראותו אלא נטלתו וזרקתו לים, או לאור (אש), או לכל דבר האבד, וחזר הבעל ואמר: לא היה זה גט, אלא שטר פסים (שטר שלא נועד אלא למראית עין בלבד, שייחשב המחזיק בו כעשיר) הוא, או שטר אמנה (בטחון) הואמגורשת, ולא כל הימנו (אין בכוחו) לאוסרה על אחרים כאשת איש, כשאומר שלא היה זה גט ועדיין היא נשואה לו.

ומדקדקים: טעמא [הטעם, דווקא] דאיכא [שיש בו], בגט הזה כתב, הא ליכא [הרי אם אין בו] כתבלא, ואין אומרים שהיה זה גט שנכתב במי מילין! ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] שמואל שמגורשת באותו נייר חלק, הרי זה במקרה דבדקינן ליה במיא דנרא [שבודקים אנו אותו, את הנייר במי צבע מיוחדים], אי פליט [אם פולט] את האותיות והן נראות — פליט [פולט] הוא והרי זה גט, ואי לא פליט [ואם אינו פולט]לאו [לא] כלום הוא ואין היא מגורשת.

ושואלים: וכי פליט מאי הוי [ואם הוא פולט מה בכך]? הרי ייתכן כי רק השתא [עכשיו] הוא דפליט [שפולט] ונראות בו האותיות, אבל מתחילתו לא היה כתוב בכתב הראוי להיקרא כלל! ואומרים: שמואל נמי [גם כן] "חיישינן" קאמר ["חוששים אנו", אמר], ולא שאנו סומכים על כך לומר שזהו גט גמור, אלא אנו חוששים שמא מתחילה נכתב כראוי ואחר כך נבלעו האותיות, ומפני כן תהא האשה כספק מגורשת.

אמר רבינא: אמר לי אמימר, הכי [כך] אמר מרימר משמיה [משמו] של רב דימי: הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו [שניים שהיו עדים שניתן גט לפניהם], צריכי למיקרייה [צריכים לקרוא אותו], את הגט. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: האומר לאישה "הרי זה גיטך", ונטלתו וזרקתו לים, או לאור, או לכל דבר האבד, וחזר ואמר:"שטר פסים הוא", או שאמר "שטר אמנה הוא"מגורשת, ולא כל הימנו לאוסרה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי צריכי למיקרייה [צריכים העדים לקרוא אותו], את הגט, אם כן בתר דקריוה [אחרי שקראו אותו] מי מצי אמר לה הכי [האם הבעל יכול לומר לה כך]?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא לאופן דבתר דקריוה עייליה לבי ידיה ואפקיה [שאחר שקראוהו הכניסו הבעל לחיקו, את הגט הזה וחזר והוציא אותו] ונתנו לאשה; מהו דתימא [שתאמר]: חלופי חלפיה [החליף אותו] בשטר אחר, ומה שנתן לאשה לא היה שטר גט אלא שטר פסים או שטר אמנה כטענתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אנו חוששים לחילוף.

מסופר: ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני [אדם אחד שזרק לה גט לחצר אשתו לבין החביות], ולבסוף אשתכח מזוזתא [נמצאה שם מזוזה], והשאלה היתה: האם יש לחשוש שזרק לה גט והגט אבד, והמזוזה הגיעה לשם בדרך אחרת, או שמא מזוזה הוא שזרק לה? אמר רב נחמן: מזוזתא ביני דני לא שכיחא [מזוזה בין החביות אינה מצוייה] ומן הסתם זה היה הדבר שזרק, ולא גט.

ומעירים: והני מילי דאשתכח חדא [ודברים אלה אמורים שנמצאה רק מזוזה אחת], אבל אם נמצאו שם שנים שלשה קלפים של מזוזות, אומרים אנו: מדהא הואי [מכיון שזו האחרת היתה]הא נמי הואי [זו גם כן היתה] שם לפני שזרק את הגט, ואילו גיטא [הגט] שלא מצאוהו — אימור [אמור] שהעכברים שקלוה [לקחו אותו], ולכן אינו מצוי כעת אבל האשה כבר התגרשה בכך שהגט ניתן בחצירה.

מסופר: ההוא גברא דעל לבי כנישתא [אדם אחד שנכנם לבית הכנסת], שקל [לקח] ספר תורה יהיב [נתן] לה לדביתהו [לאשתו], ואמר לה: הא [זה] גיטך. אמר רב יוסף: למאי ליחוש לה [למה נחשוש כאן] לומר שאשה זו מגורשת? אי [אם] תאמר שנחשוש משום מי מילין, שמא כתב לה גט על גבי הגוויל של ספר התורה הזה מבחוץ במי מילין ולכן אין הכתב נראה — הלא אין מי מילין על גבי מי מילין, וכיון שכבר יש עיבוד בעפצים של הגווילים עצמם, לא ייתכן שיכתוב עוד משהו בעפצים על גביו.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר