|
טקסט הדף מנוקד
כְּדַאי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק
וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא לְאַלְתַּר אֲבָל מִכָּאן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים לָא בְּהַהִיא כְּרַבִּי יוֹחָנָן סְבִירָא לֵיהּ וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שְׁנַיִם מִשּׁוּם עֵדִים וְכוּלָּן מִשּׁוּם תְּנַאי בְּהָהִיא כְּרֵישׁ לָקִישׁ סְבִירָא לֵיהּ מַתְנִי' בַּכֹּל כּוֹתְבִים בִּדְיוֹ בְּסַם בְּסִיקְרָא וּבְקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל קַיָּימָא אֵין כּוֹתְבִין לֹא בְּמַשְׁקִין וְלֹא בְּמֵי פֵירוֹת וְלֹא בְּכׇל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּים עַל הַכֹּל כּוֹתְבִין עַל הֶעָלֶה שֶׁל זַיִת וְעַל הַקֶּרֶן שֶׁל פָּרָה וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הַפָּרָה עַל יָד שֶׁל עֶבֶד וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעֶבֶד רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר אֵין כּוֹתְבִין לֹא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וְלֹא עַל הָאוֹכָלִים גְּמָ' דְּיוֹ דְּיוֹתָא סַם סַמָּא סִיקְרָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה סְקַרְתָּא שְׁמַהּ קוֹמוֹס קוֹמָא קַנְקַנְתּוֹם אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר שְׁמוּאֵל חַרְתָּא דְאוּשְׁכָּפֵי וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא מִתְקַיֵּים וְכוּ' לְאֵתוֹיֵי מַאי לְאֵתוֹיֵי הָא דְתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא כְּתָבוֹ בְּמֵי טַרְיָא וְאַפְצָא כָּשֵׁר תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא כְּתָבוֹ בַּאֲבָר בִּשְׁחוֹר וּבְשִׁיחוֹר כָּשֵׁר אִיתְּמַר הַמַּעֲבִיר דְּיוֹ עַל גַּבֵּי סִיקְרָא בַּשַּׁבָּת רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ חַיָּיב שְׁתַּיִם אַחַת מִשּׁוּם כּוֹתֵב וְאַחַת מִשּׁוּם מוֹחֵק דְּיוֹ עַל גַּבֵּי דְּיוֹ סִיקְרָא עַל גַּבֵּי סִיקְרָא פָּטוּר סִיקְרָא עַל גַּבֵּי דְּיוֹ אָמְרִי לַהּ חַיָּיב וְאָמְרִי לַהּ פָּטוּר אָמְרִי לַהּ חַיָּיב מוֹחֵק הוּא אָמְרִי לַהּ פָּטוּר מְקַלְקֵל הוּא בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִים לַחְתּוֹם מַהוּ שֶׁיִּכְתְּבוּ לָהֶם בְּסִיקְרָא וְיַחְתְּמוּ כְּתָב עֶלְיוֹן כְּתָב אוֹ אֵינוֹ כְּתָב אֲמַר לֵיהּ אֵינוֹ כְּתָב אֲמַר לֵיהּ וַהֲלֹא לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ כְּתָב עֶלְיוֹן כְּתָב לְעִנְיַן שַׁבָּת אֲמַר לֵיהּ וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ מְדַמִּין נַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה אִיתְּמַר עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִים לַחְתּוֹם רַב אָמַר מְקָרְעִין לָהֶם נְיָיר חָלָק וּמְמַלְּאִים אֶת הַקְּרָעִים דְּיוֹ וּשְׁמוּאֵל אָמַר בַּאֲבָר בַּאֲבָר סָלְקָא דַּעְתָּךְ וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא כְּתָבוֹ בַּאֲבָר בִּשְׁחוֹר וּבְשִׁיחוֹר כָּשֵׁר לָא קַשְׁיָא הָא בַּאֲבָרָא הָא בְּמַיָּא דַאֲבָרָא רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר בְּמֵי מֵילִין וְהָתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא כְּתָבוֹ בְּמֵי טַרְיָא וְאַפְצָא כָּשֵׁר לָא קַשְׁיָא הָא דַּאֲפִיץ הָא דְּלָא אֲפִיץ שֶׁאֵין מֵי מֵילִין עַל גַּבֵּי מֵי מֵילִין רַב פָּפָּא אָמַר בְּרוֹק וְכֵן אוֹרִי לֵיהּ רַב פָּפָּא לְפָפָּא תּוֹרָאָה בְּרוֹק וְהָנֵי מִילֵּי בְּגִיטִּין אֲבָל בִּשְׁטָרוֹת לָא דְּהָהוּא דַּעֲבַד עוֹבָדָא בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת וְנַגְּדֵיהּ רַב כָּהֲנָא רש"יכדאי הוא רבי שמעון. דמתניתין דאמר נכתב ביום ונחתם בלילה כשר: לסמוך עליו בשעת הדחק. שהלך זה לדרכו או ניסת כבר בגט זה: סבירא ליה. לרבי יהושע בן לוי: וכולן משום תנאי. ואין כאן הקדמה דתנאי נינהו ואפילו לרבנן כשר: מתני' על העלה של זית. תלושה: ונותן לה את הפרה. בגמרא מפרש טעמא: גמ' סמא. אורפימנ''ט: סקרתא. צבע אדום שקורין מיניא''ו. קומא. שרף האילן: חרתא דאושכפי. אדרמינ''ט: במי טריא. מי גשמים לשון מורי מי טריא מים ששורים בו פרי שהוא כעין עפצים גל''ש בלע''ז: באבר. ששף העופרת במים ומשחירים: בשחור. פחמין: ובשיחור. חרתא דאושכפי: על גבי סיקרא. שתי אותיות של סיקרא והעביר עליהם דיו בשבת: מוחק. ע''מ לכתוב שתי אותיות בשבת חייב וזה מוחק התחתונות סיקרא וכתב העליונות דיו: פטור. שהרי הוא בתחילה לא כתב ולא מחק: מוחק הוא. ולא כותב שמתחילה היה כתוב הגון מעתה: מקלקל הוא. והוה ליה כמוחק ע''מ שלא לכתוב ולמאן דמיחייב לא הוה מקלקל כל כך שהרי כתבו ניכר: כתב עליון כתב לענין שבת. דהא אמרת לעיל חייב שתים: וכי מפני שאנו מדמין. שאנו אומדים וסבורים ואומדין מאומד לבנו להחמיר: נעשה מעשה. להקל אפי' לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן בית המקדש לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה: מדמין. שושפצי''ר כמו כמדומים: מקרעין. מסרטין: והתני רבי חייא כתבו באבר כשר. וכיון דכתב גמור הוא הוה ליה כדיו על גבי סיקרא דקאסרינן לעיל: באבר. לשפשף בחתיכה של אבר על הקלף ומשחירו אינו כתב: במיא דאברא. מים ששרה בהן שחיקת אבר: במי מילין. מים ששרה בהן עפצים שחוקים: הא דאפיצא. הקלפים מעובדים בעפצים רושמין עליהן את העדים במי מילין דלא הוי כתב שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר הלכך אין מי מילין על גבי מילין ומתנית' בדלא אפיצן: ברוק. רושמין להם ברוק: תוראה. ספסר של שוורים: בגיטין. משום עיגונא כדלקמן דלא משכחינ' סהדי בקיאי ובתוך כך יפרש זה לים או ימות ותיזקק ליבם: אבל בשאר שטרות. יחזיר אחר העדים בקיאים לחתום: תוספותדין דיותא. אומר ר''ת דדיו שלנו הוא קרוי דיו ולא אותו שעושין מעפצים דההוא לא מיקרי דיו מדתני רבי חנינא כתבו במי טריא ואפצא כשר משמע דלאו היינו דיו דלא תני אלא הנך דלא תני במתני' ובסמוך דפריך ארבי אבהו דאמר במי מילין מרבי חנינא אמאי לא פריך מדיו דמתניתין ועוד דספר תורה בעי דיו כדאמרינן בהבונה (שבת דף קג:) כתבה שלא בדיו יגנז ואספר תורה קאי כדמשמע בהקומץ רבה (מנחות דף לא:) והיכי כתבינן בדיו של עפצים על קלף של ספר תורה שהוא מעופץ והא אין מי מילין על גבי מי מילין ועוד מדקדק ר''ת מהא דאמרי' בפ''ב דנדה (דף כ.) רבי אמי פלי קורטא דדיותא ובדיק והיינו דיו שלנו שהוא יבש ושייך לומר בו פלי קורטא והא דאמר בפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) כל השרפים יפים לדיו ושרף קטף יפה מכולן ההוא שרף לאו היינו גומי דאין דרך לתת גומי אלא בדיו של עפצים אלא אומר ר''ת דשרף הוא לחלוחית קליפת העץ שעושין ממנו דיו שלנו כמו זו שירפה מצוי דפ''ק דנדה (דף י:) דהיינו לחלוחית דמים שבאשה ובפ' כל שעה (פסחים דף לט.) ירק מר יש לו שרף וירק אין לו גומי אלא לחלוחית ומתוך כך אוסר ר''ת לכתוב ספר תורה בדיו של עפצים ומה שמשמע בפרק כל כתבי (שבת דף קטו:) דכל ספרים לא בעו דיו חוץ ממגילה פירשתי בפ' כל כתבי.: קנקנתום חרתא דאושכפי. פי' בקונט' אדרמנ''ט ובשיחור דקתני בברייתא פירש נמי בקונט' דהוא אדרמנ''ט ואין נראה דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתניתין ואומר ר''י דשיחור הוא אדרמנ''ט וקנקנתום הוא כמו שפירש רבינו שמואל בעירובין (דף יג.) דהיא קרקע ירוקה שקורין וידרוי''ל בלע''ז ובערוך לועזו ויטריאול''ו ור''ת נמי פירש בתיקון ספר תורה שעשה אדרמנ''ט מותר לתת לתוך הדיו לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום דאיכא למאן דאסר בפ''ק דעירובין (דף יג.) ואם תאמר דבמסכת נדה (דף כ.) תנן שחור כחרת'. ומפרש דהיינו חרת' דאושכפי ואילו וידריאול''ו ירוקה היא כזכוכית ועל שם כך נקרא וידריאול''ו וי''ל כשמתקנין אותה לתת לתוך הדיו אז היא משחרת: דיו על גבי דיו פטור. תימה דהכא משמע דדיו על גבי דיו לא כלום הוא לענין שבת וה''ה לענין גט דמדמי בסמוך לשבת ומשמע דליכא מאן דפליג ולקמן (דף כ.) אמרינן כתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן דלר' יהודה הוי כתב ועוד דרב אחא מסיק לקמן דאפילו רבנן מודו גבי גט דהוי כשר ואומר רבינו יצחק דלקמן ודאי שכתב הראשון היה שלא לשמה וכתב השני עושהו לשמה חשיב כתב לרבי יהודה ולרב אחא אפילו לרבנן חשיב כתב גבי גט אבל הכא שכתב שני אינו מתקן כלום אפילו רבי יהודה מודה דלא חשיב כתב ובפרק הבונה (שבת דף קד:) דתנן כתב על גבי כתב פטור ואמר רב חסדא מתניתין דלא כר' יהודה לא בעי לאוקמי כשאין כתב השני מתקן כלום דאפילו רבי יהודה מודה דאינו כתב משום דמתניתין משמע ליה דבכל ענין פטור אפי' כתב גט או ספר תורה שלא לשמה והעביר עליו בשבת קולמוס לשמה להכי מוקי כרבנן אבל לרב אחא בר יעקב ע''כ לא מיתוקמא מתני' בכל ענין דהא בגט אפילו רבנן מודו דהוי כתב ולדידיה אתיא מתניתין נמי כר' יהודה וכגון שאינו מתקן בכתב השני כלום: מוחק הוא. וחשיב ליה מוחק על מנת לכתוב דמסתמא עומד לחזור ולכתוב עליו בדיו ומקלקל לא הוי דעל הכתיבה זאת תהא כתיבה העליונה רישומה ניכר טפי משאם היתה תחתונה לבדה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|