הוא, השליח, ואחר מעידין על חתימת יד השני — פסול הגט. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שמא אתו לאיחלופי [יבואו להחליף] את הדבר ולהכשיר אף בקיום שטרות דעלמא [בכלל], ויסמכו על עד אחד שמעיד על חתימת אחד החתומים, ועוד יצטרף עם אחר להעיד על חתימה אחרת, ונמצא כי קא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא [יוצא הכל פחות רבע (כלומר, שלושה רבעים) של הממון על פיו של עד אחד].

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: מי איכא מידי [האם יש דבר], שאילו מסיק ליה איהו לכוליה דיבורא [הוא עצמו היה גומר את כל דיבורו] שאילו היה אומר רק "בפני נכתב ובפני נחתם" היה כשר, השתא דאיכא חד בהדיה [עכשיו שיש עוד אחד איתו] פסול?!

אלא אמר רב אשי: אפילו אומר השליח "אני הוא עד שני" החתום על הגט — פסול. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אין הגט כשר על ידי צירוף שני סוגים שונים של נאמנות. ולכן או שיהיה כולו בקיום הגט כפי שמקיימים שטרות אחרים, ובזה אדם נאמן להעיד על חתימת עצמו בכל שטר שהוא, או כולו בתקנת חכמים שהאמינו לשליח הגט כשניים להעיד על חתימת אחרים.

ומנסים להביא ראיה לכך, תנן [שנינו במשנה]: שליח הגט שאמר "בפני נכתב כולו, בפני נחתם חציו" — אותו הגט פסול. ונברר: אידך [אותו] חציו האחר היכי דמי [איך הוא בדיוק]? אילימא דליכא דקא מסהיד עליה [אם תאמר שאין מי שמעיד עליו] כלל, יש לשאול: השתא [עכשיו, הרי] שנינו במשנה שאם אחד אומר "בפני נכתב" ואחד אומר: "בפני נחתם", דהאי קמסהיד אכולה [שזה מעיד על כל] הכתיבה והאי קמסהיד אכולה [וזה מעיד על כל] החתימה — פסול, אם כן כאשר מעיד "בפני נחתם חציו" מיבעיא [נצרכה לומר] שפסול?

אלא חידוש יש כאן, שאף אם יש עדות נוספת על החתימה השניה — הגט פסול. ודבר זה יש לפרש או כדברי רבא כשמצרף לעדות על חצי החתימה עדות אחרת של אחר, או כדברי רב אשי כשמעיד על חתימתו שלו,

ולאפוקי [ולהוציא] מדברי רב חסדא שפוסל אף כשיש קיום מלא לחתימה השניה, שדבר כזה צריכה היתה המשנה לומר בפירוש.

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב חסדא: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכך אתה מדייק, אם כן מה ששנינו שם שאם אמר השליח "בפני נכתב אבל לא בפני נחתם" שהגט פסול, למה לי? הרי היה יכול לומר רק שאם אמר "בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו" — פסול, וכל שכן אם אינו מעיד כלל על החתימה! אלא צריך אתה לומר כי התנא של המשנה בסגנון לא זו אף זו קתני [שנה] את המשנה, שמוסיף חידוש יתר בכל פיסקה, אם כן,

הכא נמי [כאן גם כן] תפרש שלא זו אף זו קתני [שנה] ואין לדייק מכאן להוציא מדברי רב חסדא.

אגב הבאת מחלוקת זו, מביאים דיון בנושא שהעיקרון שבו דומה לדברים הללו; אמר רב חסדא: הדבר המועיל להבדיל בין שתי רשויות לענין איסור טלטול בשבת הוא מחיצה בת עשרה טפחים, בין שעשויה בגובה (כגדר) ובין שהיא בעומק (כחפירה, תעלה), אבל אם היה גידוד (חפירה) בעומק של חמשה טפחים ומעליו מחיצה של חמשה טפחים — אין מצטרפין לשיעור עשרה טפחים, עד שיהא או כולו במחיצה או כולו בגידוד.

לעומת זאת דרש מרימר ברבים: גידוד חמשה ומחיצה חמשה — מצטרפין. ומסכמים: והלכתא [והלכה היא]: מצטרפין.

ואגב כך, מובא נושא נוסף שיש בו עקרון דומה, בעי [שאל] אילפא: ידים לנטילת ידיים, טהורות לחצאין, או אין טהורות לחצאין? ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק הדבר] שדן בו אילפא שידיים טהורות לחצאין? אילימא דקא משו בי תרי [אם תאמר שנוטלים שני אנשים] מרביעית אחת של מים, ונמצא שכל אחד מהם בפועל נוטל רק במחצית, והא תנן [והרי שנינו במשנה במפורש]: מרביעית אחת נוטלין לידים, לאדם אחד ואפילו לשנים, וזה ודאי כשר!

ואלא תאמר כך: דקא משי חדא חדא ידיה [שהוא נוטל אחת אחת, את שתי ידיו] ולא את שתיהן יחד, והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנוטל ידו אחת בנטילה מכלי וידו אחת בשטיפה, שטובל אותה בנהר — ידיו טהורות, משמע שהנטילה אינה צריכה להיות בשתי ידיים כאחת!

ואלא כך צריך לפרש את שאלתו של אילפא: מדובר דקא משי פלגא פלגא דידיה [שהוא נוטל חצי חצי של ידו], כלומר, נוטל קודם מחצית היד ואחר כך מחצית שניה, והאמרי [והרי אמרו] חכמים דבי [מבית מדרשו] של ר' ינאי: ידים — אין טהורות לחצאין ואם כן, כשהוא נוטל כל פעם מחצית ידו אינו מועיל בכך כלל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שאלה זו של אילפא אלא במקרה דאיכא [שיש] עדיין משקה טופח, שבשעה שנוטל מחצית היד השניה נותרה עדיין רטיבות כלשהי על מחצית היד שכבר נטל, ואפשר היה לחשוב שהיא מצטרפת עם המים שנוטל בהם את החצי השני.

ושואלים: וכי איכא [וכאשר יש] משקה טופח, מאי הוי [מה יש]? האם דבר זה מועיל? והתנן [והרי שנינו במשנה]: