והני גמירי [ואלה למודים] בדבר, שהרי הגט נשלח מארץ ישראל, וגט שנכתב שם ודאי נעשה בכשרות. ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור] בטעם העדות לפי שאין עדים מצויין לקיימו, והני [ואלה] ההולכים מארץ ישראל למדינת הים נמי [גם כן] לא שכיחי [מצויים]?

ודוחים: אין להוכיח מכאן, אלא רבה מתרץ (מיישב, מסביר) את הדברים לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ורבא מתרץ את הדברים לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. רבה מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] כך: דכולי עלמא [שלדעת הכל] הטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה, והכא [וכאן] בגזירת מוליך אטו [משום] מביא קמיפלגי [חלוקים הם], כיצד?

— שהתנא קמא סבר [הראשון סבור]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] מוליך אטו [משום] מביא, ומשום כך, אף על פי שהמביא גט ממדינת הים צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", המוליך לשם אינו צריך.

ורבנן בתראי סברי [וחכמים אחרונים סבורים]: גזרינן [גוזרים אנו] מוליך אטו [משום] מביא, שעשויים אנשים לטעות ולחשוב שכשם שמוליך אינו זקוק להעיד שהגט נכתב ונחתם בפניו, כך המביא לא יזדקק, ולכן תיקנו שגם המוליך למדינת הים צריך להעיד שנכתב הגט ונחתם בפניו.

ורבא מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], כיצד? דכולי עלמא [שלדעת הכל] הטעם של אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ורבנן בתראי [וחכמים אחרונים] אינם באים לחלוק על התנא הראשון, אלא לפרושי טעמיה [לפרש את טעמו] של התנא קמא [הראשון] הוא דאתו [שבאים], שאף הוא סבור שהמוליך צריך להעיד, אלא שאמר דבריו בקיצור.

א ומנסים להביא ראיה נוספת, תנן [שנינו במשנתנו]: המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים — צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", ונדייק מכאן: הא [הרי] אם הביא גט באותה מדינה במדינת הים — לא צריך. אם כן, לרבא ניחא [נוח] הדבר, שהרי לדעתו הטעם לאמירה זו הוא משום שאין עדים מצויים לקיימו, ובאותה מדינה מצויים הם. ואולם לרבה הסבור שהטעם הוא מפני שאין בקיאים לשמה קשיא [קשה] הדבר, שהרי אף באותה מדינה שבמדינת הים אינם בקיאים!

ומשיבים: לשיטת רבה לא תימא [אל תאמר, אל תדייק]: הא [הרי] באותה מדינה במדינת הים — לא צריך, אלא אימא [אמור ודייק] בדרך אחרת: ממדינה למדינה בארץ ישראל — לא צריך.

על תירוץ זה מקשים: דבר זה אינו צריך ללומדו בדרך דיוק, הא בהדיא קתני לה [הרי במפורש הוא שונה אותה] במשנה: המביא גט בארץ ישראל, אינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"! ומשיבים: אי מההיא, הוה אמינא [אם מזו בלבד, הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בדיעבד שאם לא עשה כן — לא נפסל הגט, אבל לכתחילה לא ינהג כך, אלא יעיד על הדבר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דיוק זה שאף לכתחילה אינו צריך.

זו היתה גרסה אחת של דיון זה, ואיכא דמותיב לה הכי [ויש שמקשה אותה כך] באופן אחר, ומדייק מלשון המשנה: המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך לומר "בפני נכתב" וכו', הא [הרי] ממדינה למדינה בארץ ישראל — לא צריך להביא עדים.

לרבה ניחא [נוח] הדבר, שהרי לדעתו בארץ ישראל אין צורך בעדים כיון שהם בקיאים לשמה. ואילו לרבא קשיא [קשה]! ודוחים: לא תימא [תאמר] ותדייק ממדינה למדינה בארץ ישראל — לא צריך, אלא אימא [אמור] ודייק כך: הא [הרי] באותה מדינה במדינת הים — לא צריך.

וממשיכים להקשות: ולשיטה זו אבל ממדינה למדינה בארץ ישראל, מאי [מה] יהא הדין? צריך להעיד? אם כן, ליתני [שישנה] באופן כללי: המביא ממדינה למדינה — סתם צריך לומר "בפני נכתב" וכו', ובכלל זה גם מדינת הים וגם ארץ ישראל!

ומשיבים: לעולם ממדינה למדינה בארץ ישראל נמי [גם כן] לא צריך, וטעמו של דבר: שכיון דאיכא [שיש] עולי רגלים הבאים לבית המקדש, מישכח שכיחי [מצויים] עדים לבוא אפילו ממדינה למדינה.

ומקשים: תינח [נניח] בזמן שבית המקדש קיים, שאז היו עולי רגל ועדים מצויים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] בתי דינין מרכזיים דקביעי [שהם קבועים] ונמצאים במקום אחד והכל באים אליהם — מישכח שכיחי [מצויים] עדים לקיימו.

ב ומביאים ראיה נוספת, תנן [שנינו במשנתנו]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו מהגמוניא להגמוניא צריך המביא גט לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ואמר ר' יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל ועססיות שמה, והיו בה שני הגמוניות שחילקו ביניהן את העיר, שהיו מקפידין זה על זה עד שאי אפשר היה לעבור ממקום למקום באותה עיר, לפיכך הוצרכו לומר מהגמוניא להגמוניא.

לרבא שסבור שהטעם הוא משום עדים ניחא [נוח] הדבר, לרבה קשיא [קשה] הדבר, שהרי לשיטת רבה בארץ ישראל שבקיאים בה בענין "לשמה" אין צורך באמירת "בפני נכתב" וכו'! ומשיבים: רבה אית ליה [יש לו, מקבל], גם כן את שיטתו של רבא, כלומר, גם רבה מסכים שאחד הטעמים להלכה זו הוא משום שאין עדים מצויים לקיימו אלא שהוא מוסיף על כך גם טעם נוסף — שאין בקיאים לשמה.

ושואלים: אלא לפי הסבר זה שאנו עתה מסבירים, מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] להלכה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], במקרה דאתיוה בי תרי [שהביאוהו, את הגט שנים] ממדינת הים, שלדעת רבא אינם צריכים לומר "בפני נכתב" וכו', שהרי שוב לא ניתן לערער על הגט, ואין צורך בעדים נוספים לקיימו. ואילו לדעת רבה החושש גם משום "לשמה" עדיין צריך לומר זאת.

אי נמי [או גם כן], הביאו באותה מדינה במדינת הים, שמצויים עדים לקיימו, שלדעת רבה צריך עדים משום "לשמה", ולדעת רבא אין צריך.

ג תנן [שנינו במשנה] להלן: המביא גט ממדינת הים, ואינו יכול לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", אם יש עליו, על גט זה, עדים — יתקיים בחותמיו, כלומר, יקיימו אותו על פי אישור חתימת העדים. והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה, בהלכה זו: מאי [מה] פירוש "ואינו יכול לומר"?