לפי שאין בני מדינת הים בקיאין בדיני כתיבת גט לשמה. שלא די שהגט כתוב כראוי אלא צריך שייכתב לשם האיש והאשה ששמם מופיע בו, ומשום כך כאשר העד צריך לבוא בפני בית דין ולהעיד "בפני נכתב ובפני נחתם", מבררים גם אם היו הכתיבה והחתימה לשמה.

רבא אמר טעם אחר: לפי שאין עדים מצויין לקיימו. שמקום כתיבת הגט רחוק, וייתכן שיבוא הבעל ויערער ויאמר שמזוייף הוא והוא לא כתב גט זה מעולם, ומשום כך צריך השליח לומר שבפניו נחתם הגט, ומאמינים לו.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם למעשה] במקרה דאתיוהו בי תרי [שהביאוהו, את הגט, שנים], שבמקרה זה לשיטת רבא אין עוד מקום לערעור הבעל, כי שני עדים מצויים כאן לקיים את הגט אם יהיה עליו ערעור. אי נמי [או גם כן] יש ביניהם הבדל אחר: כשמביא אותו ממדינה למדינה בארץ ישראל, ולכן אין מקום לחשש זה שלא נכתב הגט לשמה, שלגבי הצורך של כתיבה לשמה — הרי בקיאים בכך בכל ארץ ישראל, אבל עדים אינם מצויים לקיים את הגט.

אי נמי [או גם כן] כאשר מביא את הגט באותה מדינה במדינת הים, שלדעת רבה שהחשש הוא משום שאין בקיאים לשמה — צריך לומר כמו כן שם שמאחר שאין בקיאים, אף שהוא באותה מדינה, מכל מקום צריכים לקיימו, ולדעת רבא שהטעם הוא משום שאין עדים מצויים, הרי באותה מדינה עדים מצויים לקיימו.

ושואלים: ולדעת רבה שאמר שהטעם הוא לפי שאין בקיאין לשמה — ליבעי תרי [שיצטרכו שני עדים] שיעידו על כך, מידי דהוה [כמו שהוא הדין] על כל עדיות שבתורה! ומשיבים: בענין זה אפשר לומר כי עד אחד נאמן באיסורין, כי אם יש בפנינו דבר שלא ברור אם הוא היה אסור או מותר, עדותו של עד אחד מספיקה כדי להתירו.

ותוהים: אימור דאמרינן [אמור שאנו אומרים] שעד אחד נאמן באיסורין, אימתי — כגון שהיתה לפנינו חתיכה שספק אם היא של חלב שאסור באכילה, ספק של שומן המותר באכילה, שלא איתחזק [הוחזק] מקודם איסורא [האיסור] בדבר, וכיון שיש ספק, ובא עד אחד ואמר שהיא של שומן — מאמינים לו.

אבל הכא [כאן] דאיתחזק איסורא [שהוחזק כבר האיסור] של אשת איש, שכל עוד לא ניתן לה גט היא בחזקת אשת איש, אם כן הוי [הריהו] דבר שבערוה, וכלל הוא: אין עדות בדבר שבערוה פחות משנים!

ומשיבים: באמת חשש זה שאמר רבה הוא מעיקרו רק חשש רחוק, כי רוב בני אדם בקיאין הן בדין כתיבה לשמה. ואפילו לדעת ר' מאיר דחייש למיעוטא [שחושש גם למיעוט] בדברים שבערוה ואינו הולך בהם אחר הרוב, ולכאורה צריך היה לשיטתו להחמיר בדבר, מכל מקום יש כאן יותר מאשר רוב, כי סתם ספרי דדייני [סופרי הדיינים] הכותבים את הגיטין מיגמר גמירי [למודים הם] בהלכה, ויודעים שצריך שתהא בהם כתיבה לשמה, ולמיעוט קטן כל כך של סופרים שאינם למודים בדבר אין לחשוש מעיקר הדין, ורבנן [וחכמים] הוא דאצרוך [שהצריכו] מפני חשש זה עדות על הדבר. והכא [וכאן] בעדות זו