הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה" (ישעיה ה, יד), שלבסוף יורדים לשאול.

א שנינו במשנה: משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים. ושואלים: מאן [מי הם] "נביאים הראשונים"? אמר רב הונא: זה דוד ושמואל ושלמה, ואחריהם לא היו עוד האורים והתומים. רב נחמן אמר: כבר בימי דוד, זימנין סליק [פעמים עלה להם], הצליחו לקבל תשובה באורים ותומים, וזימנין [ופעמים] לא סליק [עלה] ולא קיבלו תשובה, שהרי שאל צדוק הכהן הגדול בימי דוד באורים ותומים — ועלתה לו, קיבל תשובה, שאל אביתר — ולא עלתה לו, שנאמר: "ויעל אביתר" (שמואל ב טו, כד) ופירשו — שנסתלק (עלה) משום כך מן הכהונה.

מתיב [מקשה] רבה בר שמואל: "ויהי לדרש אלהים בימי זכריהו המבין בראת האלהים" (דברי הימים ב כו, ה), מאי לאו [האם אין] הכוונה שהיה מבין באורים ותומים למרות שהיה אחרי שלמה המלך? ודוחים: לא, במראות הנביאים היה מבין אך לא באורים ותומים.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש, ופסקו אורים ותומים, ופסק מלך מבית דוד.

ואם לחשך אדם לומר שאורים ותומים לא פסקו, שהרי נאמר בראשית ימי בית שני "ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד כהן לאורים ולתמים (עזרא ב, סג), שלכאורה נראה שהיה זה רק ענין של המתנה, עד שיבנה בית המקדש השני, [אמור לו] שאין הדחיה לזמן מועט וקצוב, אלא כאדם שאומר לחבירו על דבר שיתרחש אי פעם בעתיד הרחוק "עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד". ומכל מקום מפורש בברייתא כי כל זמן שהיה בית ראשון קיים לא פסקו אורים ותומים!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן [מי הם] "נביאים הראשונים" שנאמר שמשמתו בטלו אורים ותומים — לאפוקי [להוציא] מחגי זכריה ומלאכי, שנביאים אחרונים נינהו [הם]. דתנו רבנן [ששנו חכמים]: משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש של נבואה גלויה מישראל. הרי שהם היו הנביאים האחרונים. ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול משמים שהיתה נשמעת להם, כגון המסופר

שפעם אחת היו מסובין חכמים בעליית בית גוריא ביריחו, נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו כנביא, אלא שאין דורו ראוי לכך. נתנו המצויים שם עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו בנוסח: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא.

ושוב פעם אחרת, דורות לאחר מכן, כשהיו חכמים מסובין בעלייה ביבנה, נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן: יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו, אלא שאין דורו זכאין לכך, נתנו החכמים עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת הספידוהו בנוסח: הי עניו, הי חסיד, תלמידו של הלל.

ואף הוא שמואל הקטן אמר בשעת מיתתו דברי נבואה: שמעון, רבן שמעון בן גמליאל, וישמעאל, ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול — לחרבא [לחרב] יהיו, וחברוהי [וחבריהם] — לקטלא [למוות], ושאר עמא [העם] — לביזא [לביזה], ועקן סגיאין עתידין למיתי [וצרות גדולות עתידות לבוא] על עמא [העם]. ומספרים: ואף על ר' יהודה בן בבא בקשו לומר בהספדו נוסח "הי חסיד הי עניו", אלא שנטרפה שעה ולא יכלו לעשות זאת, מפני שאין מספידין על הרוגי מלכות, ור' יהודה בן בבא מהרוגי מלכות היה.

ב שנינו במשנה: משחרב בית המקדש בטל השמיר כו'. תנו רבנן [שנו חכמים]: שמיר ששנינו הוא זה שבו (בעזרתו) בנה שלמה את בית המקדש, שנאמר: "והבית בהבנתו אבן שלמה מסע נבנה" (מלכים א ו, ז) — הדברים הללו ככתבן, כלומר, לקחו אבנים שלימות וחתכון על ידי שמיר ובהן בנו, אלו דברי ר' יהודה.

אמר לו ר' נחמיה: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר "כל אלה אבנים יקרת כמדות גזית מגררות במגרה" (מלכים א ז, ט), משמע שהאבנים לא היו כבריאתן, אלא תיקנו אותן במגרה שהיא כלי ברזל! אם כן מה תלמוד לומר "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו" (מלכים א ו, ז) — שהיה מתקין, מסתת את האבנים, מבחוץ (מחוץ להר הבית), ומכניס מבפנים, ובתוך הבית אכן לא השתמשו בברזל. אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה באבני מקדש שלא היו מתקנים אותן בברזל, ודברי ר' נחמיה באבני ביתו של המלך.

ושואלים: ור' נחמיה, הסבור שהיו משתמשים לבניית המקדש אף בכלי ברזל, שמיר אם כן למאי אתא [למה בא], לשם מה היה דרוש? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך היה אותו, לכפי ששנינו בברייתא]: אבנים הללו שבחושן ובאפוד, שצריכים לכתוב עליהן את שמות השבטים אין כותבין אותן בדיו — משום שנאמר: "פתוחי חותם" (שמות כח, כא), לומר שצריך שיהיו השמות חקוקים באבן, ואין מסרטין עליהם באיזמל, משום שנאמר: "במלואתם" (שמות כח, כ) שצריכות האבנים להישאר במילואן בלי חסרון,

אלא כותב עליהם את האותיות בדיו, ומראה להן, כלומר, שם כנגדן בלא לנגוע בהן שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן לפי סימני הדיו, כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה, שדה, זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום. והשמיר היה איפוא בשביל חקיקות אלה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שמיר זה — ברייתו, גודלו, כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו. במה משמרין אותו שלא ישבור כל דבר — כורכין אותו בספוגין של צמר, ומניחין אותו באיטני (בכלי) של אבר (עופרת) מליאה סובי (סובין של) שעורין, שכל אלה רכים ואין השמיר שובר אותם.

ג אמר ר' אמי: משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא (סוג של משי) וזכוכית לבנה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה ורכב ברזל, ויש אומרים: בטל אף יין קרוש (שנעשה מוצק) הבא משניר (החרמון), הדומה לאחר קרישתו כעיגולי דבילה.

שנינו במשנה שבטלה נופת צופים. ושואלים: מאי [מה היא] "נופת צופים"? אמר רב: סולת שצפה על גבי נפה, כלומר, שהיא עבה ונשארת על גבי הנפה, ודומה בטעמה לעיסה שנילושה בדבש ושמן. ולוי אמר שנופת צופים היא שתי ככרות הנדבקות בתנור ותופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו. ור' יהושע בן לוי אמר: זה דבש הבא מן הציפיא (מקומות גבוהים). ומסבירים: מאי משמע [מה המשמעות], כלומר, מה הקשר בין הדברים — כדמתרגם [כפי שהיה מתרגם] רב ששת את הפסוק "כאשר תעשינה הדבורים" (דברים א, מד) — כמא דנתזן דבריאתה ושייטן ברומי עלמא ומתיין דובשא מעישבי טורא [כמו שמתפזרות הדבורים ושטות ברום העולם ומביאות דבש מעשבי ההר].

תנן התם [שנינו שם] במשנה: כל דבר הנצוק — טהור, כלומר, גם אם יוצקים אותו לכלי טמא אין הזרם של הנוזל נחשב חיבור לטמא את מה שבתוך הכלי הטהור ממנו נוצק, חוץ מדבש זיפים והצפיחים שמרוב צמיגותם אינם נחשבים לנוזל. ושואלים: מאי [מה] פירוש "זיפים"? אמר ר' יוחנן: דבש מובחר כל כך שמזייפין בו, שמערבים בתוכו חומרים אחרים, ואין הדבר מורגש. וריש לקיש אמר: על שם מקומו הוא נקרא, כדכתיב [כמו שנאמר] ברשימת ערי יהודה "זיף וטלם ובעלות" (יהושע טו, כד).

כיוצא בדבר אתה אומר על הפסוק "בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד" וגו' (תהלים נד, ב) שואלים: מאי [מה הם] "זיפים" שהוזכרו בפסוק זה? אמר ר' יוחנן: כינוי של בני אדם המזייפין (המשקרים) דבריהם. ור' אלעזר אומר: על שם מקומן הם נקראים, כדכתיב [כמו שנאמר] "זיף וטלם ובעלות".

ד נאמר במשנה: משחרב בית המקדש... ופסקו אנשי אמנה. אמר ר' יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקדוש ברוך הוא ובוטחים בו בכל מעשיהם. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו לאכול היום ואומר "מה אוכל למחר", שאין לו דרך למצוא פת למחר — אינו אלא מקטני אמנה, כי צריך אדם להאמין שהקדוש ברוך הוא יספק לו את מזונו.

והיינו [וזהו] שאמר ר' אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד, י) — מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן (שכרם שנותנים להם) לעתיד לבא — קטנות שהיה בהן, ומהי? שלא האמינו בהקדוש ברוך הוא אמונה שלימה, רבא אמר: "מי בז ליום קטנות" — אלו קטני בני רשעי ישראל בניהם של אנשים רשעים מישראל, המתים בעודם קטנים,