שתחילת ניסה (בריחה) נפילה, כלומר, שהבריחה גורמת למפלה במלחמה, שנאמר: "נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם" (שמואל א ד, יז), וכן להלן הוא אומר: "וינסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים" וגו' (שמואל א לא, א).

ומוסיפים: במה דברים אמורים, כל דינים אלה, מי הולך ומי איננו הולך למלחמה — דווקא במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה — הכל יוצאין למלחמה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר ר' יהודה: במה דברים אמורים — במלחמות מצוה, אבל במלחמות חובה — הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

א גמרא שואלים: מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין שיטת ר' יוסי לשיטת ר' יוסי הגלילי? שלכאורה הם מסכימים לאותו דבר, ש"ירא ורך הלבב" הוא עבריין! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי עבירה דרבנן [שמדברי סופרים], שלדעת ר' יוסי הגלילי חוזר, ולדעת ר' יוסי אינו חוזר אלא על עבירה מן התורה, כגון איסור אלמנה לכהן גדול.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנינו]: שח (דיבר) בין תפילה לתפילה, בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש — עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה. כמאן [כשיטת מי] היא הלכה זו — כשיטת ר' יוסי הגלילי שאף על עבירה קלה חוזר.

ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את זו ששנו חכמים]: שמע קול קרנות (חצוצרות) והרתיע (רעד), שמע הגפת תריסין (הקשת מגינים) והרתיע, שמע צחצוח חרבות ומים (מי רגליים) שותתין לו על ברכיו מחמת הפחד — חוזר מן המלחמה. כמאן [כשיטת מי] — לימא [האם לומר] ששיטת ר' עקיבא היא המפרש "הירא ורך הלבב" כמשמעו ולא שיטת ר' יוסי הגלילי? ומשיבים: בהא [בזה] אפילו ר' יוסי הגלילי מודה שחוזר, משום דכתיב [שנאמר]: "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ, ח) שאדם שהכל רואים בו שהוא מפחד מאד — משפיע ומפחיד גם אחרים.

ב שנינו במשנה: "והיה ככלת השטרים..."(דברים כ, ט) שתחילת ניסה נפילה. על לשון המשנה תוהים: האי [זה, הלשון] מפני שתחילת ניסה נפילה, להיפך, מפני שתחילת נפילה ניסה מבעי ליה [צריך היה לו] לומר! ומתקנים, אכן, אימא [אמור]: מפני שתחילת נפילה ניסה, וזו כוונת המשנה.

על מה ששנינו במשנה "במה דברים אמורים במלחמות הרשות" כו', אמר ר' יוחנן: מלחמת רשות דרבנן [שאמרו חכמים] זו היא מלחמת מצוה שעליה דיבר ר' יהודה, ואילו מלחמת מצוה דרבנן [שאומרים חכמים] זו היא מלחמת חובה שעליה דיבר ר' יהודה.

ולפי זה בא ר' יהודה רק לומר שגם מלחמות שחכמים קוראים להן רשות — הריהן מלחמות מצוה, אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש את הארץ — דברי הכל מלחמות חובה היו, מלחמות בית דוד שעשה לפי יוזמתו לשם רווחה והגדלת תחום ישראל — דברי הכל רשות היו. כי פליגי [כאשר הם נחלקו] הרי זה כשנלחמים למעוטי [למעט] גוים שלא ליתי עלייהו [יבואו עליהם], כלומר, כאשר יוזמים מלחמה כדי למנוע מן הגוים להתקיפם. מר [חכם זה, ר' יהודה] קרי [קורא] לה מלחמת מצוה ומר [וחכם זה, חכמים] קרי [קורא] לה רשות. ומה ההבדל אם כך או כך קוראים לזה — נפקא מינה [יוצא מזה] לענין עוסק במצוה שפטור מן המצוה, שלדעת ר' יהודה מצוה היא, ולכן גם הנלחם במלחמה כזו פטור ממצוה אחרת.

א משנה הזקנים המתוודים על עגלה ערופה, בלשון הקודש הם אומרים, שנאמר: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו ויצאו זקניך ושפטיך. כפר לעמך ישראל" (דברים כא, א-ב). וכיצד נעשים הדברים: שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין, ר' יהודה אומר: חמשה היו יוצאים, שנאמר "זקניך" בלשון רבים — הרי שנים לפחות, "ושפטיך" — עוד שנים, ואין בית דין שקול, שאין עושים בית דין שיהיה בו מספר זוגי של חברים כדי שאפשר יהא להכריע על פי הרוב בכל מקרה של מחלוקת, ולכן מוסיפין עליהן עוד אחד.

נמצא ההרוג טמון בגל של אבנים, או תלוי באילן, או היה צף על פני המים — לא היו עורפין את העגלה, שנאמר: "כי ימצא חלל באדמה" (דברים כא, א-ב) — ולא טמון בגל, "נפל" — כלומר, מוטל על הארץ ולא תלוי באילן, "בשדה" — ולא צף על פני המים.

נמצא ההרוג סמוך לספר (גבול המדינה) או סמוך לעיר שרובה גוים, או לעיר שאין בה בית דין — לא היו עורפין. ועוד אמרו אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין, והערים שאין בהן בית דין אינן נחשבות.

ב גמרא על המשפט הראשון במשנה שואלים: מאי קאמר [מה אמר] שהרי לכאורה רצה להביא ראיה שעגלה ערופה בלשון הקודש, ואין הפסוק המובא ראיה לכך! אמר ר' אבהו, הכי קאמר [כך אמר]: וידוי הזקנים על העגלה הערופה בלשון הקודש הוא נאמר, שנאמר: "וענו ואמרו" (דברים כא, ז) ולהלן הוא אומר "וענו הלוים ואמרו" וגו' (דברים כז, יד), מה לשון "ענייה" האמורה להלן בלויים — בלשון הקודש היא, אף כאן בלשון הקודש. ולאחר מכן מסבירה המשנה

סדר עגלה ערופה כיצד — "כי ימצא חלל באדמה... ויצאו זקניך ושפטיך" — שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין. ושנינו שר' יהודה אומר חמשה

תנו רבנן [שנו חכמים]: "ויצאו זקניך ושפטיך". "זקניך" — שנים, "ושפטיך" — שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: "זקניך" הם שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה.

ושואלים: ור' שמעון נמי [גם כן], הא כתיב [הרי נאמר] גם "ושפטיך"! ומשיבים: הביטוי ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] כדי ללמוד שיהיו אלה מיוחדין שבשופטיך, לא זקנים = חכמים סתם, אלא דווקא חכמים מסנהדרין גדולה. ור' יהודה משיב על כך: ממה שהיה יכול לכתוב רק "זקני" וכתב "זקניך" ללמד שהם מיוחדים שבזקני ישראל — משם נפקא [יוצא הדבר].

ואומרים, ור' שמעון משיב על כך: אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] "זקני" בלבד — הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו זקני השוק, כלומר, סתם אנשים מכובדים, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "זקניך" ללמד שדרושים לכך חכמים, הנחשבים בעיני הכל לזקנים. ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] "זקניך" בלבד — הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו סנהדרי קטנה, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "ושפטיך", ללמד — למיוחדין שבשופטיך, כלומר, מסנהדרין גדולה.

ור' יהודה גמר [למד] דבר זה בגזירה שווה "זקני" "זקני" ממה שנאמר בקרבן שמביאים סנהדרין על העלם דבר של ציבור "זקני העדה" (ויקרא ד, טו), מה להלן זקני העדה הם מיוחדין שבעדה שהם סנהדרין גדולה — אף כאן מיוחדין שבעדה.

ושואלים: אי גמר [אם הוא לומד] בגזירה שווה, אם כן לגמרה לכולה מילתא מהתם [שילמד את כל הענין משם], גם שצריכים חמישה דיינים, ואם כן "זקניך ושפטיך" למה לי? אלא צריך לומר שלדעת ר' יהודה אף דבר זה אין למדים מגזירה שווה, ומשום כך למד הוא מ"זקניך" — שיהיו שניים, מ"שופטיך" — שיהיו מיוחדין שבשופטיך, וי"ו של המלה "ושפטיך" למנינא [למנין] בא, להוסיף עוד שניים. ולעומת זאת ר' שמעון