מאן אמריך (להא) דאימריית ומאן אתא עלך דאיפייסת [מי הרגיזך שכעסת ונתת עצמך לשבי, ומי בא עליך שהתפייסת].

על מה שנאמר שם "ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש" (שמואל א ו, יט), ר' אבהו ור' אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד] מהם אמר: שבעים איש היו, וכל אחד ואחד מהם שקול היה כחמשים אלף איש. וחד [ואחד] מהם אמר: חמשים אלף היו, וכל אחד ואחד מהם שקול היה כשבעים איש שהיו בסנהדרין.

נאמר כאשר העלה דוד את הארון לירושלים: "ויהי כי צעדו נשאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא" (שמואל ב ו, יג), וכתיב [ונאמר] במקום אחר שזבח "שבעה פרים ושבעה אילים" (דברי הימים א טו, כו). אמר רב פפא בר שמואל: על כל פסיעה ופסיעה זבח שור ומריא, על כל שש ושש פסיעות — שבעה פרים ושבעה אילים.

אמר ליה [לו] רב חסדא: אם כן, שעל כל פסיעה ופסיעה הקריבו קרבנות, מילאת את כל ארץ ישראל במות, שהיו צריכים לבנות במה (מזבח) בכל פעם! אלא אמר רב חסדא: על כל שש ושש פסיעות — שור ומריא, על כל ששה סדרים של שש פסיעות — שבעה פרים ושבעה אילים.

כתיב [כתוב] במקום אחד על המקום שמת בו עוזה "ויבואו עד גורן כידן" (דברי הימים א יג, ט), וכתיב [ונאמר] במקום אחר "גורן נכון" (שמואל ב ו, ו). אמר ר' יוחנן: בתחלה היה הארון כעין כידון, שהוא כלי זין ההורג נפשות, שנהרג עוזה על ידו, ולבסוף, לאחר שביקשו מחילה, היה נכון (מבוסס, מיושב) בבית עובד אדום ובאה ברכה בגללו.

א ושוב לענין הביאה לארץ נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו: אחד שהקים משה בארץ מואב, שנאמר: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה" (דברים א, ה), ולהלן בציווי על הקמת האבנים בהר עיבל הוא אומר "וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז, ח), ואתיא [ובא, נלמד] בגזירה שווה "באר" "באר", שגם משה כתב את דברי התורה על האבנים.

ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, שנאמר: "ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן... ויהיו שם עד היום הזה" (יהושע ד, ט). ואחד שהקים יהושע בגלגל, שנאמר: "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל "(יהושע ד, כ).

תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד כתבו ישראל את התורה? ר' יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה, שנאמר: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת" (דברים כז, ח) ואחר כך סדו אותן בסיד.

אמר לו ר' שמעון: לדבריך שסדו בסיד על הכתב, היאך למדו אומות העולם תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא, ושיגרו נוטירין (סופרים) שלהן, וקילפו את הסיד והשיאוה (והעתיקו אותה). ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שכיון שהיתה התורה בידיהם היה להן ללמד ולא למדו.

ר' שמעון אומר: לא כך היה, אלא על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם" (דברים כ, יח). הא למדת [הרי אתה לומד] מכך שכתבו פסוק זה שאם היו הגוים שבארץ ישראל חוזרין בתשובה — היו מקבלין אותן.

אמר רבא בר שילא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון — דכתיב [משום שנאמר]: "והיו עמים משרפות שיד" (ישעיה לג, יב) — על עסקי סיד, שנענשו על שלא למדו את התורה שנכתבה על גבי הסיד.

ור' יהודה מפרש: כי [כמו] סיד, מה סיד אין לו תקנה אלא שריפה — אף אומות העולם אין להם תקנה אלא שריפה.

כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת זו ששנינו בברייתא] על הנאמר "כי תצא למלחמה על אויביך... ושבית שביו" (דברים כא, י), שאין אתה מצווה להשמידו — לרבות כנענים שבחוצה לארץ, שאם חוזרין בתשובה — מקבלין אותן?