|
טקסט הדף מנוקד
וְלָנוּ בִּמְקוֹמָן
גְּמָ' פָּרָשַׁת סוֹטָה מְנָלַן דִּכְתִיב וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁהוּא אוֹמֵר תָּנוּ רַבָּנַן מַשְׁמִיעִין אוֹתָהּ בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת עַל מָה הִיא שׁוֹתָה וּבַמָּה הִיא שׁוֹתָה עַל מָה נִטְמֵאת וּבַמָּה הִיא נִטְמֵאת עַל מָה הִיא שׁוֹתָה עַל עִסְקֵי קִינּוּי וּסְתִירָה וּבַמָּה הִיא שׁוֹתָה בִּמְקִידָּה שֶׁל חֶרֶשׂ עַל מָה נִטְמֵאת עַל עִסְקֵי שְׂחוֹק וְיַלְדוּת וּבַמָּה הִיא נִטְמֵאת בְּשׁוֹגֵג אוֹ בְּמֵזִיד בְּאוֹנֶס [אוֹ] בְּרָצוֹן וְכׇל כָּךְ לָמָּה שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל מַיִם הַמָּרִים וִידּוּי מַעֲשֵׂר מְנָלַן דִּכְתִיב וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְיָלֵיף אֲמִירָה מִסּוֹטָה בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁהוּא אוֹמֵר אֲמַר לֵיהּ רַב זְבִיד לְאַבָּיֵי וְלֵילַף אֲמִירָה מִלְּוִיִּם מָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ דָּנִין אֲמִירָה גְּרֵידְתָּא מַאֲמִירָה גְּרֵידְתָּא וְאֵין דָּנִין אֲמִירָה גְּרֵידְתָּא מֵעֲנִיָּיה וַאֲמִירָה תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר אָדָם אוֹמֵר שִׁבְחוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ וּגְנוּתוֹ בְּקוֹל רָם שִׁבְחוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ מִן וִידּוּי הַמַּעֲשֵׂר גְּנוּתוֹ בְּקוֹל רָם מִמִּקְרָא בִּיכּוּרִים וּגְנוּתוֹ בְּקוֹל רָם וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי מִפְּנֵי מָה תִּקְּנוּ תְּפִלָּה בְּלַחַשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת עוֹבְרֵי עֲבֵירָה שֶׁהֲרֵי לֹא חָלַק הַכָּתוּב מָקוֹם בֵּין חַטָּאת לְעוֹלָה לָא תֵּימָא גְּנוּתוֹ אֶלָּא אֵימָא צַעֲרוֹ כִּדְתַנְיָא וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לָרַבִּים וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים וְכׇל מִי שֶׁאֵירַע בּוֹ דָּבָר צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לָרַבִּים וְרַבִּים מְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים גּוּפָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי מִפְּנֵי מָה תִּיקְּנוּ תְּפִלָּה בְּלַחַשׁ שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת עוֹבְרֵי עֲבֵירָה שֶׁהֲרֵי לֹא חָלַק הַכָּתוּב מָקוֹם בֵּין חַטָּאת לְעוֹלָה וְלָא וְהָא אִיכָּא דָּמִים דַּם חַטָּאת לְמַעְלָה וְדַם עוֹלָה לְמַטָּה הָתָם כֹּהֵן הוּא דְּיָדַע וְהָאִיכָּא חַטָּאת נְקֵבָה עוֹלָה זָכָר הָתָם מִיכַּסְּיָא בְּאַלְיָה תִּינַח כִּבְשָׂה שְׂעִירָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר הָתָם אִיהוּ דְּקָא מַיכְסֵיף נַפְשֵׁיהּ דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְאֵיתוֹיֵי כִּבְשָׂה וְקָא מַיְיתֵי שְׂעִירָה חַטָּאת דַּעֲבוֹדָה זָרָה דְּלָא סַגִּי דְּלָאו שְׂעִירָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר הָתָם נִיכְּסִיף וְנֵיזִיל כִּי הֵיכִי דְּנִכַּפַּר לֵיהּ קְרִיַּת שְׁמַע מְנָלַן דִּכְתִיב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ תָּנוּ רַבָּנַן קְרִיַּת שְׁמַע כִּכְתָבָהּ דִּבְרֵי רַבִּי וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּכׇל לָשׁוֹן מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אָמַר קְרָא וְהָיוּ בַּהֲווֹיָיתָן יְהוּ וְרַבָּנַן אָמַר קְרָא שְׁמַע בְּכׇל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ וְרַבָּנַן נָמֵי הָא כְּתִיב וְהָיוּ הַהוּא שֶׁלֹּא יִקְרָאֶנָּה לְמַפְרֵעַ וְרַבִּי שֶׁלֹּא יִקְרָאֶנָּה לְמַפְרֵעַ מְנָלֵיהּ נָפְקָא לַהּ מִדְּבָרִים הַדְּבָרִים וְרַבָּנַן דְּבָרִים הַדְּבָרִים לָא מַשְׁמַע לְהוּ וְרַבִּי נָמֵי הָכְתִיב שְׁמַע הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנֶיךָ מָה שֶׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ וְרַבָּנַן סָבְרִי לַהּ כְּמַאן דְּאָמַר הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא הִשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ יָצָא לֵימָא קָסָבַר רַבִּי רש"יולנו במקומן בבית מלונם בגלגל ושם הקימו את האבנים: גמ' ה''ג . ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת ומהאי קרא יליף לה בספרי ול''ג ואמר הכהן לאשה: אל האשה. משמע דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון: על מה היא שותה. כדמפרש ואזיל שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה: ובמה היא שותה. בכלי מאוס במקידה של חרש: ועל מה נטמאת. מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים שעל ידי כך באות לידי וצבתה בטנה: ובמה היא נטמאה. משמיעין אותה הלכות המים המאררים על איזו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה והיא מזידה וברצון בדקוה ואם שוגגת כגון אמרו לה מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה: וכל כך למה. לנו להודיע בהלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים (יחזקאל כג) אלא הך למה: שלא להוציא לעז. שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקת שלא תהא סבורה אילו נטמאתי מזידה גם כן לא היו בודקים אותי: ה''ג וידוי מעשר מנלן דכתיב ואמרת וגו' ויליף אמירה אמירה מסוטה: א''ל רב זביד לאביי ונילף אמירה אמירה מלוים א''ל דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה: שבחו. לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (דברים כו) היינו שבח עצמו: בקול נמוך. מדלא כתיב ביה ענייה: וגנותו. כגון ארמי אובד אבי היינו גנותו שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע: מפני מה תקנו. שיהא אדם אומר תפלתו בלחש כדאשכחנא בחנה וקולה לא ישמע (שמואל א א): שלא לבייש את עוברי עבירה. המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם: צערו. צרות שעברו עליו דהיינו צרות שעברו על ישראל צרת לבן הארמי צרת מצרים: שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה. לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו שלא יבינו שהיא חטאת ומתבייש: טמא טמא יקרא. כלומר סורו מעליו שטמא הוא: והאיכא כו'. כלומר והרי יש סימנים אחרים להכירה: למעלה מחוט הסיקרא. דכתיב (ויקרא ד) על קרנות ובעולה לא כתב קרנות והוא נותן דמים למטה מחוט הסיקרא וכן שאר כל הדמים: התם כהן. לחודיה הוא דידע ולא שאר כל העולם ואין בשת בכך: מכסיא. הנקבות של נקבה: באליה. בזנב ולא ניכר: שעירה מאי איכא למימר. שאין לה זנב וניכר הנקבות: דאיבעיא ליה לאתויי כשבה. אם היה לו בשת שהרי כל החטאות של יחיד רצה כשבה רצה שעירה חוץ מחטאת עבודת כוכבים שכתיב בה עז בת שנתה בפרשת שלח לך אנשים: התם נייתי וניכסיף. הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהא לו כפרה מעונש גדול כזה: ככתבה. בלשון הקודש: הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו. פלוגתא היא במסכת ברכות (דף טו.): תוספותאיהו הוא דקא מכסיף נפשיה. תימה והא אמר בשמעתא קמייתא דמנחות (דף ג.) דבין זכרים לנקיבות לאו דעתייהו דאינשי ואמר רבי התם דווקא אמרי [הכי] דאין מעשיו מוכיחים מפני שסומכין השומעין על דבורו שהוא שוחט חטאת לשם עולה אבל בסתמא כי הכא ודאי מרגישים בדבר: ליכסיף וליזיל כי היכי דליכפר ליה. וא''ת יחלוק כמו כן בקביעות מקום שחיטתה כי היכי דליהוי ליה כפרה גמורה י''ל כיון שחלק הכתוב בדבר אחד שיש היכר בדבר מה צריך יותר. מ''ר: ורבי שלא יקראנה למפרע מנליה. תימה דהכא משמע דבין רבי ובין רבנן אית להו דקריאת שמע דאורייתא וכן תנאי דפליגי התם בקורא את שמע ולא השמיע לאזנו וכן ב''ש וב''ה התם בפרק קמא דברכות (דף י:) דתנן בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר בשכבך ובקומך וב''ה אומרים בשעה שבני אדם שוכבין אלמא דתרוייהו סבירא להו דקרא משתעי בק''ש וסתמא דגמרא נמי התם פריך תנא היכא קאי דקתני מאימתי תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ותו בפ''ב (שם דף יג:) בפלוגתא דרבי זוטרא ורבי יאשיה דתניא והיו שלא יקראם למפרע הדברים על לבבך רבי זוטרא אמר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה רבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה אמר מר רבי זוטרא וכו' מ''ש מכאן ואילך מצות קריאה דכתיב לדבר בם ה''נ הא כתיב ודברת בם וכו' אמר מר רבי יאשיה וכו' מ''ש מכאן ואילך מצות כוונה דכתיב על לבבכם ה''נ כתיב על לבבך אלא עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה מ''ש עד כאן מצות כוונה וקריאה דכתיב ודברת בם ה''נ כתיב לדבר בם ההוא בדברי תורה כתיב מדקאמר ההוא בדברי תורה מכלל ודברת בם דוקא בק''ש ותו התם הפועלים שעשו מלאכה עם בעל הבית קורין ק''ש ומברכין לפניה ולאחריה ואוכלים ומברכין לאחריה שתים כיצד ברכה ראשונה כתיקנה שניה כולל בונה ירושלים בברכת הארץ ולא מברך הטוב והמטיב משום דמדרבנן היא דביבנה תקנוה מכלל דק''ש דחייב לקרות דאורייתא ובפרק מי שמתו (ברכות ד' כא.) בגמרא בעל קרי פריך סתמא דגמרא קריאת שמע דרבנן אהא דקאמר דק''ש וברכת המזון דאורייתא ותו אמרינן התם (דף כא. ע''ש) אמר שמואל ספק קרא ק''ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר מאי טעמא ק''ש מדרבנן ודוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דמדאורייתא הוי אסמכתא בעלמא דאין שיטת הגמרא לדייק כל כך על אסמכתא רבי ורבנן ועוד דאמר לימא קסבר כל התורה בכל לשון נאמרה ואי הוי אסמכתא בעלמא לא הוה צריך למידק מיניה: ורבנן סברי לה כמ''ד הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. תימה מאי דוחקיה למימר הכי הוה מצי למימר ורבנן תרתי שמעינן מיניה כדאמר בפרק היה קורא (ברכות דף טו.) דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא ומפרש בגמרא מ''ט דר' יוסי משום דכתיב שמע השמיע לאזניך ות''ק שמע בכל לשון שאתה שומע ואידך תרתי ש''מ: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|