תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "והשקה את המים" (במדבר ה, כז) ויש לשאול: מה תלמוד לומר פעם שנית? והלא כבר נאמר "והשקה את האשה את מי המרים" (במדבר ה, כד)! אלא בא הדבר ללמד שאם נמחקה כבר המגילה ואז אומרת האשה "איני שותה" — מערערין (כופים) אותה, ומשקין אותה בעל כרחה, אלו דברי ר' עקיבא.

ר' שמעון אומר: זה שנאמר "ואחר ישקה את האשה" (במדבר ה, כו), מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "והשקה" (במדבר ה, כד)! אלא בא כתוב זה לומר לנו כי רק לאחר כל מעשים כולן האמורין למעלה (של מחיקת המגילה והקרבת המנחה והשבעתה) משקה אותה. מגיד הכתוב ששלשה דברים מעכבין בה בסוטה, מלשתות: עד שלא קרב הקומץ אינה שותה, ועד שלא נמחקה מגילה אינה שותה, ועד שלא תקבל עליה שבועה אינה שותה.

ומעירים: עד שלא קרב הקומץ — ר' שמעון לטעמיה, [לטעמו, לשיטתו] שאמר: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה.

על האמור שם עד שלא נמחקה מגילה אינה שותה, תוהים: מה צורך לומר כן, אלא מאי [מה] משקה לה [אותה] אם עדיין לא נמחקה המגילה בתוך המים? אמר רב אשי: לא נצרכה הלכה זו אלא לשרישומו ניכר, כלומר, כאשר המגילה עדיין לא נמחקה לגמרי ורישומו של הכתב על הקלף עוד ניכר.

על האמור שאינה שותה עד שלא תקבל עליה שבועה, מעירים, נדייק מכאן: מישתא [לשתות] הוא שלא שתיא [שותה] הא מיכתב כתבי [הרי שכותבים] לה את המגילה, והאמר [והרי אמר] רבא: מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה — לא עשה ולא כלום! ומשיבים: כדי נסבה [לחינם הביא אותה]. כלומר, דבר זה שאין יכולה לשתות לפני קבלת שבועה לחינם נאמר, שהרי ודאי עוד לא נכתבה מגילה ולא נמחקה.

ושואלים: תנאים אלה שבמשנתנו במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? ומשיבים: תלתא קראי כתיבי [שלושה כתובים נאמרו]: "והשקה" קמא [ראשון] (במדבר ה, כד), "ואחר ישקה" (במדבר ה, כו), "והשקה" בתרא [אחרון] (במדבר ה, כז).

רבנן סברי [חכמים סבורים]: "והשקה" קמא [הראשון] לגופו, שכך צריך לעשות לפי סדר זה שמשקה ואחר כך מקריב את מנחתה, "ואחר ישקה" מיבעי ליה [צריך לו] ללמד שאם רישומו של הכתב ניכר שאין משקים, "והשקה" בתרא [אחרון] ללמד שאם נמחקה מגילה ואומרת "איני שותה" — מערערין אותה ומשקה אותה בעל כרחה.

ור' שמעון סבר: "ואחר ישקה" — לגופו בא, ללמדנו סדר הדברים שמקריב את מנחתה ואחר כך משקה, "והשקה" קמא [הראשון] בא לומר שאם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה — בכל זאת כשרה, "והשקה" בתרא [האחרון] — שאם נמחקה מגילה ואמרה "איני שותה" מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה.

ומסבירים: ורבנן [וחכמים] סבורים שבדיעבד לא פתח קרא [הכתוב] שאין הכתוב פותח מתחילה בציווי מה לעשות כאשר לא נעשו הדברים כראוי, לפיכך אין הם מפרשים כר' שמעון ש"והשקה" הראשון בא ללמד שאם השקה ואחר כך הקריב — כשר בדיעבד.

ושואלים: וסבר [והאם סבור] ר' עקיבא שמשקין אותה בעל כרחה? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: כלבוס (כעין וו) של ברזל מטילין (מכניסים בכוח) לתוך פיה, שאם נמחקה מגילה ואמרה "איני שותה" — מערערין אותה באמצעותו ומשקין אותה בעל כרחה. אמר ר' עקיבא: כלום אנו צריכין להשקות מי סוטה אלא כדי לבודקה אם טמאה היא, והלא זו בדוקה ועומדת, שכיון שאומרת שאינה שותה הרי היא כמודה שהיא טמאה! אלא כך צריך לומר: עד שלא קרב הקומץ יכולה לחזור בה ולומר "איני שותה", משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה. ולדעתו, בכל אופן שהוא אין משקים אותה בעל כרחה!

ושואלים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שר' עקיבא אכן סבור כך, תיקשי [תיקשה] לך היא גופה [עצמה] העמדה זאת של הדברים: מדוע משקרב הקומץ אינה יכולה לחזור בה? והלא בדוקה ועומדת, שהרי היא כמודה שהיא טמאה!

אלא ודאי לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] שאמרנו שמשקים אותה בעל כרחה — הרי זה באופן דקהדרא [שחוזרת] בה מחמת רתיתא [פחד], שיש לחשוש שמא טהורה היא ורק פחד הוא שאחז בה, ואם תיבדק תימצא טהורה, והא [וזו] שאמרנו שאין משקים אותה — הרי זה באופן דקהדרא [שחוזרת] בה מחמת בריותא [בריאות], שהרי היא כמודה שנטמאה, ואין כאן סתירה בדברי ר' עקיבא.

והכי קאמר [וכך אמר]: כל שחוזרת בה מחמת בריותא [שהיא בבריאות], כשהיא בכוחה — כלל כלל לא שתיא [שותה], שהרי היא כמודה שנטמאה. והחוזרת בה מחמת רתיתא [פחד]; תלוי אם עד שלא קרב הקומץ, דאכתי [שעדיין] לא אמחוק [נמחקה] המגילה, אי נמי אמחוק [או גם כן נמחקה] כבר מגילה, שבמקרה זה שלא כדין עביד [עשו] כהנים דמחקי [שמחקו אותה] לפני כן — מצי הדרא [יכולה היא לחזור] בה. משקרב הקומץ, שבדין עביד [עשו] כהנים דמחקי [שמחקו] את המגילה — הריהי לא מצי הדרא [יכולה לחזור] בה, ומשקים אותה בעל כרחה.