|
טקסט הדף מנוקד
בְּבַיִת נָמֵי כֵּיוָן דְּאַעֵיל יְדֵיהּ אִיסְתָּאַב כִּי עָיֵיל כּוּלֵּי הַאי טָמֵא הוּא
אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר צֵירַף יָדוֹ מִשּׁוּם טוּמְאָה אִיכָּא מִשּׁוּם בִּיאָה לֵיכָּא וְצֵירַף גּוּפוֹ טוּמְאָה וּבִיאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתוּ הָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא עָיֵיל חוֹטְמוֹ בְּרֵישָׁא וְנָחֵית לֵיהּ טוּמְאָה אֶלָּא אָמַר רָבָא הִכְנִיס יָדוֹ מִשּׁוּם טוּמְאָה אִיכָּא מִשּׁוּם בִּיאָה לֵיכָּא הִכְנִיס גּוּפוֹ טוּמְאָה וּבִיאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָא אָתְיָין וְהָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא עָיֵיל אֶצְבְּעָתָא דְכַרְעֵיהּ בְּרֵישָׁא וְנָחֵת לְהוּ טוּמְאָה אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא כְּגוֹן שֶׁנִּכְנַס בְּשִׁידָּה תֵּיבָה וּמִגְדָּל וּבָא חֲבֵירוֹ וּפָרַע עָלָיו אֶת הַמַּעֲזִיבָה דְּטוּמְאָה וּבִיאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר כְּגוֹן דְּעָיֵיל כְּשֶׁהוּא גּוֹסֵס וּנְפַק נִשְׁמְתֵיהּ אַדְּיָתֵיב דְּטוּמְאָה וּבִיאָה בַּהֲדֵי הֲדָדֵי קָאָתְיָין תָּנוּ רַבָּנַן לְהֵחַלּוֹ עַד שָׁעָה שֶׁיָּמוּת רַבִּי אוֹמֵר בְּמוֹתָם יִטַּמָּא עַד שֶׁיָּמוּת מַאי בֵּינַיְיהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַשְׁמָעוּת דּוֹרְשִׁין אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר גּוֹסֵס אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ לְמַאן דְּאָמַר מִלְּהֵחַלּוֹ אֲפִילּוּ גּוֹסֵס לְמַאן דְּאָמַר בְּמוֹתָם עַד שֶׁיָּמוּת אִין גּוֹסֵס לָא וּלְמַאן דְּאָמַר מִלְּהֵחַלּוֹ הָכְתִיב בְּמוֹתָם מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי דְּתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר בְּמוֹתָם אֵינוֹ מִטַּמֵּא אֲבָל מִטַּמֵּא בְּנִגְעָתָם וּבְזִיבָתָם וּלְמַאן דְּאָמַר בְּמוֹתָם הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַאי סְבָרָא אִם כֵּן לֵימָא קְרָא בְּמוֹת מַאי בְּמוֹתָם שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי וּלְמַאן דְּאָמַר בְּמוֹתָם הָכְתִיב לְהֵחַלּוֹ לְהֵחַלּוֹ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּלָּל יָצָא זֶה שֶׁמְּחוּלָּל וְעוֹמֵד וּלְמַאן דְּאָמַר מִלְּהֵחַלּוֹ הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהַאי סְבָרָא אִם כֵּן לֵימָא קְרָא לְהֵחֵל מַאי לְהֵחַלּוֹ שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי מֵיתִיבִי אָדָם אֵינוֹ מְטַמֵּא (אֶלָּא) עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ וַאֲפִילּוּ מְגוּיָּיד וַאֲפִילּוּ גּוֹסֵס וּלְמַאן דְּאָמַר מִלְּהֵחַלּוֹ הָא קָתָנֵי דְּאֵינוֹ מְטַמֵּא לְעִנְיַן טַמּוֹיֵי עַד דְּנָפְקָא נַפְשֵׁיהּ לְעִנְיַן אִתַּחוֹלֵי הָא אִיתַּחִיל רש"י
בבית. אמאי חייב שתים הא לא אתיין בהדדי דכיון דעייל ידיה דאורחיה דאיניש בהכי איטמי ליה דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי וביאה לא הוי עד דעייל כוליה גופיה: אלא אמר ר''א צירף ידו. כל היכא דהושיט ידו ליכנס תחלה: משום טומאה איכא משום ביאה ליכא. ולא הוי כמאן דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי ואינו חייב אלא אחת שהרי כבר מחולל ועומד הוא אלא הכא במאי עסקינן דצירף גופו כלומר שהכניס כל גופו כאחד דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין: צירף גופו. לאו דוקא אלא איידי דאמר צירף ידו קאמר צירף גופו: והא לא אפשר דלא עייל חוטמו ברישא. משום דבולט מן הפרצוף דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה דשוחה ראשו ברישא ונחית ליה טומאה ולא הויא [ביאה] עד דעייל ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא מיטמי וקאי: אלא אמר רבא הכניס ידו כו' אלא היכי משכחת לה כגון . דהכניס גופו שנכנס כשהוא זקוף דאתיין להו טומאה וביאה בהדדי וחייב שתים: ואכתי לא אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה כו': כגון שנכנס. לבית שבתוכה טומאת מת בשידה תיבה ומגדל'.: ת''ר לא יטמא בעל בעמיו להחלו עד שעה שימות. מותר לעסוק בו ואינו עובר עליו משום לא יחלל עד שעה שימות והאי קרא קאי בכהן והוא הדין לנזיר: רבי אומר לא יטמא להם במותם עד שימות. והאי קרא בנזיר קאי והוא הדין בכהן: משמעות דורשין. דלמר משמע ליה מהאי קרא דעד שעה שימות אע''ג דעסיק ביה לא הוי מחולל ולמר מהאי קרא דלהחלו: ור''ל אמר גוסס איכא בינייהו. דלמאן דמשמע ליה מלהחלו אפילו בגוסס קאי בלא יחלל דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל דקי''ל (גיטין דף כח.) רוב גוססין למיתה וקאמר דלא יחלל כו' ולמאן דמשמע ליה מבמותם עד שימות אינו עובר בלא יטמא לא כהן ולא נזיר אבל בגוסס לית לן בה: אבל מיטמא. בין נזיר בין כהן בנגעם ובזיבתם ואינם עוברים במגע הזב לא משום לא יחלל ולא משום לא יטמא: הא מיבעי ליה להאי סברא. במותם אין מטמאין אבל מטמאין בנגעם ובזיבתם: ולמאן דדריש ליה להחלו משום גוסס הא אתא . נמי להכי למי שאינו מחולל: א''כ. דלא נדרוש ליה אלא חד טעמא נימא קרא להחל דמשמע לענין מי שאינו מחולל ומדקאמר להחלו שמע מינה תרתי: מיתיבי אדם. הכי הויא רישא דברייתא בהעור והרוטב: מגוייד. חתוך לאיבריו ואפילו הכי אינו מטמא וקשיא לר''ל דמשמע ליה מלהחלו דאפילו לגוסס אסור: לא קשיא לענין טמויי הוא דלא מטמא עד שתצא נפשו ולא כשהוא גוסס אבל לענין אחולי מכיון דהוי גוסס קאי בלאו דלא יחלל:
תוספות
בבית נמי כיון דאעיל ידיה אסתאב. דאהל המת כמליא טומאה דמי ומיד שהושיט ידו מבפנים כאילו נגע במת ואכתי לא קרינן לא יבא וכי עייל כולי האי טמא ומחולל ועומד הוא ואתרי לא תמצא חיוב לא יבא עם לא יטמא [כיון] שהוא מחולל ועומד לא היה לנו לרבות להחלו למעט מחולל ועומד הוא אלא לדרשה אחריתי כדבסמוך.: אלא אמר ר''א צירף ידו לבית. כלומר שהכניסה לבית קודם לגוף משום טומאה איכא משום ביאה ליכא דמחולל ועומד: צירף גופו. כלומר היו ידיו צרופות ושטופו' לגופו ולא הכניסן תחילה טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין ואומר הר''ם אף ע''ג דבית המנוגע אמר בפר' השוחט (חולין דף לג:) ידיו טמאות דרבנן אף כי מצורע מטמא באהל מ''מ אינו כ''כ כמו. מילי טומאה שכמו כן בבית המנוגע הנכנס שם טמא אפילו לא נגע ואפ''ה נשנית במשניות דאם יש מחיצה כל שהוא למצורע לא יטמאנו ואילו בטומאת מת אף פותח טפח מביא הטומאה: הא א''א שלא עייל חוטמו ברישא ונחת ליה טומאה אלא אמר רבא הכניס ידו משום טומאה איכא. פירוש משום דחוטמו עייל ברישא: הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין. כלומר שהיה כופה ראשו חוץ לבית כמו הלכוף כאגמון ראשו (ישעיה נח): והא לא אפשר דלא עייל אצבעא דכרעיה תחלה. ולא מצי לאוקמי [בבואו לבית אחורנית דלא שמיה] ביאה כדאמר בפרק ב' דשבועות (דף יז:) ובפ''ק דחולין (דף י:) ולכולהו מצי למיפרך הא לא אפשר דלא עייל מיעוטא ברישא ומטמא ליה בטרם יכנס כדרכו: כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא אחר ופרע עליו המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיא. וצ''ל [דהוא] מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי: מר בר רב אשי אמר כגון דעייל [כשהוא גוסס] ונפק נשמתא אדיתיב התם דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיא: מהכא משמע דכהן אסור [ליטמא לאחרים אף כשהוא מטומא כבר] לקרוביו ואף כי מחולל ועומד הוא דאף לפי דברי רבה אם פירש אסור ליטמא שהרי אחר שיפרוש ממתו ילקה על שאר מתים [אם] מאהיל עליהן וכן שמעתי מאשלי רברבי לשון ר''י שהנזיר יושב בבית והוא עת כזאת מת בבית שהוא שם: להחלו בכהן הדיוט כתיב: . עד שעה [שימות]. ולאפוקי מגוייד דלהחלו משמע לאחר שנעשה חלל: רבי אומר במותם. בנזיר כתיב לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם: אמר רבי יוחנן משמעות [דורשין] איכא בינייהו. דהאי ממעט מגוייד וגוסס מלהחלו והאי מבמותם: במותם אין מטמא אבל מטמא בנגעם. אפילו באחריני אינו מוזהר כ''א בטומאת מת שכתוב על כל נפשות מת לא יבא [גליון. בת''כ] [כתב] במותם לא יטמא אבל יושב הוא בהספד ובשורה: אם כן נימא קרא להחל מאי להחלו מיתיבי האדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד. פירוש לשון גודו אילנא (דניאל ד) מלא פצעים [ופגמים] והתם בפ' האשה (יבמות דף קכ:) [דייק] מהך ברייתא דמגוייד לא חיי טמויי לא מטמא הא מחייא לא ופליגי ביה תנאי התם: ולמ''ד מלהחלו הא קתני ואינו מטמא עד שימות. מכל מקום נדרש לאו דלא יטמא כאילו סמכו להחלו להזהירו אף גוסס משום חילול והוי מצי לשנויי דהך ברייתא כו': ומהכא שמעינן דכהן אינו מוזהר על הגוסס דקי''ל כר' יוחנן לגבי ר''ל ומיהו בה''ג גריס אביי במקום רבי יוחנן ורבא במקום ר''ל ולפ''ז .. הלכה כרבא לגבי דאביי [ולרבא] פליגי רבי ורבנן ואית לן הלכה כרבי מחבירו [ולא מחביריו נמצא] יהא כהן מוזהר על גוסס:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|