סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא מִשּׁוּם דְּהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר כְּגוֹן דִּנְפִישִׁי חוּלִּין אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם דְּאִיכָּא כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס כִּי נְפִישִׁי חוּלִּין מַאי הָוֵי
אֲמַר לֵיהּ הַנַּח לִתְרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מִמַּאי דְּהַאי מִשְׁרַת לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר הוּא דַּאֲתָא דִּילְמָא לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר הוּא דַּאֲתָא
וּלְאַבָּיֵי מֵעִיקָּרָא קָא קַשְׁיָא לֵיהּ מַאי דְּקָאָמַר רַב דִּימִי וְקָא מוֹתֵיב לֵיהּ כׇּל הָלֵין תְּיוּבָתָא הֲדַר אֲמַר לֵיהּ לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר
בָּתַר דְּשַׁנִּי לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ דִּילְמָא לִיתֵּן טַעַם כָּעִיקָּר הוּא דַּאֲתָא
לְכִדְתַנְיָא מִשְׁרַת לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר שֶׁאִם שָׁרָה עֲנָבִים בְּמַיִם וְיֵשׁ בָּהֶן טַעַם יַיִן חַיָּיב וּמִכָּאן אַתָּה דָּן כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה
וּמָה נָזִיר שֶׁאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר עוֹלָם וְאֵין אִיסּוּרוֹ אִיסּוּר הֲנָאָה וְיֵשׁ הֶיתֵּר לְאִיסּוּרוֹ עָשָׂה בּוֹ טַעַם כְּעִיקָּר כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁאִיסּוּרָן אִיסּוּר עוֹלָם וְאִיסּוּרָן אִיסּוּר הֲנָיָיה וְאֵין הֶיתֵּר לְאִיסּוּרָן אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ טַעַם כְּעִיקָּר
וְהוּא הַדִּין לְעׇרְלָה בִּשְׁתַּיִם
אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן רַבִּי אֲבָהוּ כִּי קָאָמַר לְרַבִּי עֲקִיבָא הֵי רַבִּי עֲקִיבָא אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא דְּהָכָא דִּתְנַן רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲפִילּוּ שָׁרָה פִּיתּוֹ בְּיַיִן וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְצָרֵף כְּזַיִת חַיָּיב וּמִמַּאי דִּילְמָא הוּא דְּאִיכָּא כְּזַיִת בָּעֵינָא
וְכִי תֵּימָא מַאי לְמֵימְרָא לְאַפּוֹקֵי מִתַּנָּא קַמָּא דְּאָמַר עַד שֶׁיִּשְׁתֶּה רְבִיעִית יַיִן
אֶלָּא רַבִּי עֲקִיבָא דְּבָרַיְיתָא דְּתַנְיָא רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר נָזִיר שֶׁשָּׁרָה פִּתּוֹ בְּיַיִן וְאָכַל כְּזַיִת מִפַּת וּמִיַּיִן חַיָּיב
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּקָא מוֹקֵים לֵיהּ לְהַאי וְכׇל מִשְׁרַת לְהֶיתֵּר מִצְטָרֵף לְאִיסּוּר לִיתֵּן טַעַם כְּעִיקָּר מְנָא לֵיהּ יָלֵיף מִבָּשָׂר בְּחָלָב לָאו טַעַם בְּעָלְמָא הוּא וְאָסוּר הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא
וְרַבָּנַן מִבָּשָׂר בְּחָלָב לָא גָּמְרִינַן דְּחִידּוּשׁ הוּא
מַאי חִידּוּשֵׁיהּ אִילֵּימָא דְּהַאי לְחוֹדֵיהּ וְהַאי לְחוֹדֵיהּ שְׁרֵי וּבַהֲדֵי הֲדָדֵי אָסוּר כִּלְאַיִם נָמֵי הַאי לְחוֹדֵיהּ שְׁרֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ שְׁרֵי וּבַהֲדֵי הֲדָדֵי אָסוּר
אֶלָּא דְּאִי תָּרוּ לֵיהּ כּוּלֵּי יוֹמָא בַּחֲלָבָא שְׁרֵי וּמְבַשֵּׁיל לֵיהּ בַּשּׁוֹלֵי אָסוּר
וְרַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי בָּשָׂר בְּחָלָב חִידּוּשׁ הוּא אֶלָּא

רש"י

בשלמא לדידי דאמינא. דבכל איסורין שבתורה נמי היתר מצטרף לאיסור הכא ליכא למימר הכי דמשום דנפישי חולין ואנן לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא היכא דנפישא מידי דאיסורא וקא משלים ליה היתרא והא דפרכינן לעיל ממקפה ומדוכה אף על גב דנפישי חולין תבלין שאני הואיל ותבלין לטעמא וריחא הוא דעבידי חשיבי להו ולא בטלי והוי כמאן דנפישי: אלא לדידך כו' כי נפישי חולין מאי הוי. הא איכא למיחש דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא: הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן. דלא חיישינן ליה לכזית בכדי אכילת פרס: דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא. שאם שרה ענבים במים ויש בו טעם יין יהא חייב על הטעם כמו על עיקר הפרי של ענבים ומקמי דמסיים אביי למילתי' מקדים ליה הש''ס לפרוכי: ולאביי מעיקרא קשיא ליה מאי דקאמר רב דימי. דבנזיר בלחוד הוא דאמרי דהיתר מצטרף לאיסור וקא מותיב ליה אביי דבשאר איסורין שבתורה נמי אמרינן הכי והדר אמר ליה דהכא לאו להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא אלא ליתן טעם כעיקר: בתר דשני ליה. רב דימי דבשאר איסורין לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור אלא באיסור נזיר בלבד אמר ליה אביי דילמא אפילו לגבי נזיר לא אתא אלא כדי ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים כו': ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם. שיש היתר לאיסורו לאחר שלשים: ואין איסורו איסור הנאה. שמערבין לנזיר ביין: ויש היתר לאיסורו. שהיין שנאסר לו עכשיו הותר לאחר ל': שאין איסורו איסור עולם. אלא עד ל' היינו יש היתר לאיסורו אלא שאין איסורו איסור עולם מיירי בגופו ויש היתר לאיסורו שיין זה שאסור לו עכשיו מותר לו לאחר זמן: כלאי הכרם. שעורה וחרצן שאיסורן איסור עולם ואיסור הנאה דכתיב (דברים כב) פן תקדש ואמרינן (חולין דף קטו.) פן תוקד אש: וה''ה לערלה בשתים. שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אבל אין לומר בה דאיסורו איסור עולם שהרי לאחר ג' שנים הותרה: אמר ליה ההוא מדרבנן. אין ה''נ דמשרת כי אתא ליתן טעם כעיקר ואליבא דרבנן ורבי אבהו כי קאמר אליבא דרבי עקיבא דאמר היתר מצטרף: ודילמא. מיין לחודיה הוא דקא בעי דליהוי ביה מובלע בפת כזית: וכי תימא אי איכא כזית מיין מאי למימרא. פשיטא דמיחייב: לאפוקי מדת''ק. דאמר אינו חייב עד שישתה רביעית יין אתא ר' עקיבא: אלא ר' עקיבא דברייתא דתניא כו': [מגיעולי עובדי כוכבים]. דאמרה תורה בכלי מדין כל דבר אשר יבא באש וגו' ואמאי והא ליכא בהו אלא טעם איסור שנתבשל בהן אלא למימרא דאיסור דנותן טעם כעיקר: דהא כל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר. דגמרי' לה מנבילה דאמר מר (ע''ז דף סז:) הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ומותרת דכל דנותן טעם לפגם מותר:

תוספות

והיה קשה לר''י נמי דהיתר מצטרף לאיסור כשאינו מינו שיש להן לחכמים להחמיר ואומר הרמ''ר דלא דמי דחיוב כזית בכדי אכילת פרס שייך קצת גם מין במינו כיון שהוא אוכל קצת מן האיסור דאם היה ניכר היה חייב עליו מן התורה כיון דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אבל היתר מצטרף לאיסור דלא שייך לעולם בנפישי חולין שאפילו אם היה ניכר לא היה חייב מן התורה: . אלא הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן. [אלא] ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא ליתן טעם כעיקר [אבל] הש''ס הפסיק להקשות ולאביי מעיקרא קשה ליה האי דרב דימי ואותיב ליה כל הנך תיובתא כלומר דאפילו בשאר איסורי בעינן למימר דהיתר מצטרף לאיסור [והדר] אמר ליה ליתן טעם כעיקר כלומר ועתה ר''ל דבשום מקום לא נאמר דהיתר מצטרף לאיסור ומשני לבתר דשני ליה [ומייתי] ליה רב דימי ראיותיו [אז] הודה לו ומקשה לו [מנא] ליה מנין לרב דימי לשום תנא דאתי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא ליתן טעם כעיקר: שרה ענבים כו'. כאן אין כתובה בספרים דתניא אלא נראה שכל זה מדברי אביי שלא היה יודע הברייתא כיון דקא מתמה לעיל וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא משמע דלדידיה הוי כזית בכדי אכילת פרס דרבנן וכ''ש טעם כעיקר דרבנן ומיהו לפי מאי דפרישית ניחא: שאין איסורו איסור עולם. דסתם נזירות ל' יום ואין איסורו איסור הנאה דתניא (עירובין דף כו:) מערבין לנזיר ביין ויש היתר:. לאיסורו שיכול לשאול לחכם אפילו בימי נזרו כלאי הכרם (כו') שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה דכתיב פן תקדש המלאה הזרע ודרשינן פן תוקד אש: והוא הדין לערלה בשתים. פי' הקונטרס שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו תוך שלש של ערלה לא יותרו לעולם ונ''ל דודאי איסורו איסור עולם אבל יש היתר לאיסורו כמו בשנה הרביעית דאחליה והדר אכליה שיש לו תקנה לפירות ע''י פדיון כמעשר שני שאע''פ שבאו מכרם ערלה וה''ר יום טוב בן הרב ר' יהודה פירש שיש היתר לאיסורו שמותר לגרום איסורו כגון לנטוע אילן אף אם יהיה ערלה משא''כ בכלאי הכרם וכן מותר לאדם לידור בנזיר: הוא דאמר כר' עקיבא. דאית ליה היתר מצטרף לאיסור לנזיר ממשרת וההיא דדריש ממשרת ליתן טעם כעיקר רבנן היא: ויש בו כדי לצרף כזית חייב. היה סבור הפירוש לצרף מפת ומיין דילמא מיין לחודיה ודוקא שיש בו כזית יין בלוע בתוך הפת וצריך צירוף לאוספו יחד לפי שהוא בלוע: וכי תימא מאי למימרא. פירוש דאי טעם כעיקר אתא לאשמועינן בשאר איסור נמי: לאפוקי מת''ק דאמר עד שישתה רביעית יין. ור' עקיבא אשמועי' בנזיר לומר דחייב בכזית: אלא ר''ע דברייתא. דמפרש בה בהדיא מפת ומיין מעתה גם במתני' פי' הכי: טעם כעיקר מנליה. ואם תאמר ודילמא לית ליה ויש לומר דודאי אי לא דשמעינן מקרא אחרינא טעם כעיקר לא הוה מוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור דטפי הוה מסתבר לאוקמי משרת ליתן טעם כעיקר [כיון] דיש באיסור עצמו כזית אלא שאינו בעין אלא טעמו משום הכי בעי מאיזה קרא נפקא ליה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר