מי מצית אמרת [האם יכול אתה לומר] הדין [זו] של חטאת תקרב עולה? הרי הכא [כאן] בחטאת, קריבה רק נקבה, ואילו הכא [כאן] בעולה קרב רק זכר, והרי זה כאילו פירש למה מיועד כל קרבן. ואם כן, אינך יכול להשוות דבר זה לשאר דברים שאינם מפורשים מצד עצמם, כגון בהמה בעלת מום ונסכא, שדינם כסתומים.

א מתיב [מקשה] רב המנונא על דברי רב נחמן, בראשית הסוגיא: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] שבהמה בעלת מום כסתומה דמיא [היא נחשבת]? תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כדבריך ממה ששנינו: כיצד (באיזה אופן) אמרו האיש מגלח (מביא קרבנות של תגלחת נזיר) על נזירות אביו? ובהמשך הדברים נאמר: אבל בזמן שהיה הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות לקרבנות נזירותו ומת, ואמר הבן "הריני נזיר על מנת שאגלח (אביא קרבנות) על מעות שהפריש אבא", במקרה זה אינו מגלח על נזירות אביו.

ולכן, אם היו לו לאב מעות סתומות — יפלו אותם מעות לנדבה. ואם היתה לו בהמה מופרשת; חטאת — תמות, כדין כל חטאת שמתו בעליה, עולה — תקרב עולה, ושלמים יקרבו שלמים. מאי לאו [האם לא] מדובר שהיתה בהמה זו אפילו בעלת מום? שהרי לא חילקה הברייתא אלא בין מעות לבהמה. ואם כן רואים שאף בעלת מום נחשבת כמפורשת, שלא כדברי רב נחמן!

ודוחים: לא, מדובר כאן דווקא בבהמה תמימה (שאינה בעלת מום), שהיא עצמה ראויה לקרבן, ולכן נחשבת כמפורשת. ועל כך מקשים: אבל לפי זה אם היתה זו בהמה בעלת מום, האם כסתומה דמיא [היא נחשבת]? אם כן מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] נשנתה חלוקה בין בהמה למעות סתומים? לימא [יאמר] כך: היתה לו בהמה בעלת מום — יפלו דמיה לנדבה, ותהיה חלוקה זו בבהמות עצמן, וממנה נלמד לגבי מעות סתומים!

ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן] הכוונה, ואין הבדל בין בעלת מום ומעות, שהרי בעלת מום למאי קדישא [למה היא קדושה] — לדמי [לדמים] שיקבלו עבורה, ודמי היינו [דמים — הם] מעות. ונמצא שאין לדחות ממשנה זאת את דברי ר' נחמן שדין בעלת מום אינה כמעות סתומים.

מתיב [מקשה] רבא גם כן על דברי רב נחמן ממה ששנינו בקשר לקרבן חטאת: נאמר בתורה "והביא את קרבנו" (ויקרא ד, כג), וההדגשה היא: בקרבנו שלו הוא יוצא ידי חובתו, ואינו יוצא בקרבן אביו אם אביו נתחייב בקרבן חטאת, והפרישו, ומת. יכול לא יצא בקרבנו של אביו שהפריש דווקא כשאין העבירות של האב והבן שוות בחומרתן, כגון מן עבירה הקלה שחטא האב על עבירה החמורה שחטא בה הבן, או מן החמורה שחטא האב על הקלה שחטא הבן,

אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה — תלמוד לומר: "קרבנו", ושוב "קרבנו" (ויקרא ד, כח), פעם נוספת, להדגיש: בקרבנו שלו הוא יוצא ואינו יוצא בכל מקרה בקרבנו של אביו.

ומכל מקום יש לשאול: יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש, אפילו מן הקלה על הקלה, וכן מן החמורה על החמורה כפי שלמדנו, שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו בנזירות, ומוכח שאין בכך דין ירושה, אבל נאמר כי יוצא הבן ידי חובתו במעות שהפריש אביו לקרבנו, אפילו מן החמורה על הקלה, או מן הקלה על החמורה, שהרי אדם מגלח על מעות שהפריש אביו בנזירות,