גמ' הרי זו עושה ואוכלת. לדברי הכל ואמרינן התם במסכת כתובות בפרק אע''פ דבשאין מעלה לה מזונות קא מיירי ואמרי' עושה ואוכלת פשיטא דכיון דאין מעלה לה מזונות ודאי עושה ואוכלת דממאי מתפרנסת ואמרי' סיפא איצטריכא ליה למיתני: והמותר ר''מ אומר הקדש. דקא סבר אע''ג דמעשה ידיה אינו יכול להקדיש הואיל ואינה ניזונית משלו מ''מ מותר על מזונותיה יכול להקדיש שיהא קדוש לאחר מיתתה: ור' יוחנן הסנדלר אומר חולין. דקסבר אין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם לא יהא שלו אלא לאחר זמן: ואמר שמואל. התם הלכה כר' יוחנן הסנדלר דתקנו לה חכמים מעה כסף תחת מותר מעשה ידיה דאי במעלה לה אפילו בחייה שלו היא וקשיא דשמואל אדשמואל: וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה. כלומר הלכה כר' יוחנן ב''נ דאמר יפר והיינו טעמא דיפר משום העדפה ולא משום גירושין: לימא הלכה כרבי עקיבא. דמוקי לטעמיה משום העדפה אלא מדקאמר הכי ש''מ כדאשמעינן מעיקרא ולעולם קשיא דשמואל אדשמואל: אלא אמר רב יוסף. לעולם קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: ושאני קונמות וכו' ה''ג אמר לי' בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו די''ל יאסרו פירות חבירו עליו אלא יאסור דבר שלב''ל על חבירו שבאיזה ענין יש בו כח לכך שהרי אין בו כח לאסור פירות חבירו על חבירו להכי נמי פירות מעשה ידיה הויין של בעל והיאך יכולה לאוסרן עליו הואיל שלא באו לעולם: יקדשו ידי לעושיהן. דידים איתנהו בעולם דהיינו אוסר פירות חבירו עליו: ומי מקדשן והא משעבדין ידיה לבעל. דהשתא הוי דומיא דאוסר פירות חבירו על חבירו: דאמרה לכי מגרשה יקדשו. דכל זמן שהיא ברשותו אינו אוסרתן ואהכי אי לא מיפר מהשתא חיילא קדושה עלייהו ואי מגרשה והדר נסיב לה מיתסרן עליו מעשה ידיה: וממאי דכי אמרה הכי מהני. ואע''ג דאיתה תחת הבעל:

עושה ואוכלת. שאין מעשה ידיה קדוש על פיו ובפרק אע''פ (דף נח:) מפרש שמעלה לה מזונות ולא מעלה לה מעה כסף ומעה כסף תחת מעשה ידיה ומזונות תחת מותר: והמותר ר''מ אומר הקדש. [איכא] דאמר התם שאינו מעלה לה מעה כסף ולא מזונות ומותר אינו קדוש אלא לאחר מיתה ואיקדוש הכל ומותר ר''ל מה שישתייר לאחר מיתה שלא אכלה: חולין. שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן ב''נ להעדפה. כלומר בדין דפליג רבי יוחנן ב''נ במתניתין ארבי עקיבא דאמר שמא תעדיף דסבר דהעדפה הויא לעצמה ורבי יוחנן בן נורי סבר דהויא לעצמו ובהך דינא פסק שמואל כר' יוחנן אבל ודאי לא סבר דקדשה מעשה ידיה כלל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: הכי גריס רבינו חננאל ולימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה וא''נ אין הלכה כר' עקיבא א''נ הלכה כת''ק: שאני קונמות. דאמר רבי יוחנן דחיילי על דבר שלא בא לעולם מתוך שהוא תופס בדבר שאין סתם הקדש תופס דאדם אוסר בקונם פירות חבירו עליו ובלשון הקדש אינו אוסר דבר שלא בא לעולם משא''כ בהקדש והשתא ס''ד דה''ה דתאסור האשה על בעלה בקונם כי היכי דאסרה על נפשה ואני מתיר: בשלמא אדם אוסר פירות חבירו. אע''פ שאינו שלו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו וחבירו אינו ברשותו אע''פ דדבר האסור אינו ברשותו יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו [וקונמות מעשה ידיה] דמתניתין אינה בעולם והיכי מצי אסרה לבעל: באומרת יקדשו ידי לעושיהם. דידים איתנהו בעולם הרי הוא כמי שהמלאכה נמי היה בעולם: והא משתעבדא ידיה לבעלה. ולא חל הקדש: דאמרה לכי מגרשה. יהיו קדושים. ומנא תימרא דכי אמרה הכי מהני. כיון דאילו השתא לית ליה רשות לאיקדושי היכי קדוש לקמיה ובפרק אע''פ גרסינן ומי איכא מידי דמעיקרא לא קדוש והשתא קדוש:

ר"ן
משום דשעבודי משעבדת ליה ולאו כל כמינה דמפקעת ליה לשעבודי': רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו. דקסבר ר''ע דהעדפה דידה היא וחייל עלה נדרה דהא לא משעבדא ליה ומשום הכי צריך להפר ומיהו מצי מיפר משום דברים שבינו לבינה ות''ק לא חייש להכי משום דסבירא ליה דהעדפה נמי דידיה הוי והאי העדפה היינו שתעדיף על מה שפסקו לה חכמים לעשות לבעלה דהיינו משקל חמש סלעים כדאיתא בפרק אע''פ (כתובות סד:): רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו. דסבירא ליה לר' יוחנן בן נורי כת''ק דהעדפה נמי דבעל הויא הלכך משום העדפה אין צריך להפר אלא שמא יגרשנה ויהא הנדר חל שמשגרשה אינה משועבדת לו למעשה ידיה ותהא אסורה לחזור לו לפי שנאסר במעשה ידיה ואי אפשר לו ליזהר שלא תטחן ושלא תאפה וכל שאר מלאכות השנויות במשנתנו שאשה עושה לבעלה ות''ק פליג עליה דר' יוחנן בן נורי אי משום דלא סבירא ליה דמהניא הפרה לכי מגרש לה אי משום דנדר גופה כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל ופלוגתייהו בהעדפה אי דבעל הויא אי לא אוקימנא לה בכתובות (דף סו.) בהעדפה שעל ידי הדחק כדאיתא התם: גמ' אמר שמואל הלכה כר' יוחנן. דאמר יפר: למימרא דקסבר שמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. דאי לא כיון דהשתא לא חייל נדרה לקמיה נמי לא חייל: ורמינהו המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת. איכא דמוקמי לה בפרק אע''פ (שם נח:) אפי' במעלה לה מזונות ואפי' הכי הרשות בידה לבטל הקדשו והרי זו עושה ואוכלת מדרב הונא דאמר התם יכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ומאן דפליג עליה דרב הונא התם מוקי לה למתני' בשאין מעלה לה מזונות ומשום הכי היא עושה ואוכלת: והמותר. אם הקדיש מותר מעשה ידיה דהיינו יתר על חמש סלעים ביהודה כדאיתא התם: ר''מ אומר הקדש. מוקי לה שמואל התם [במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה] מעה כסף שתקנו לה חכמים תחת מותר ור' מאיר דאמר הקדש לאו מחיים קאמר דהא לית ליה ביה מידי אלא הקדש לאחר מיתה קאמר שהבעל זכה בההוא מותר מדין ירושה וסבירא ליה לרבי מאיר דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין. דסבירא ליה דאין אדם מקדיש. דבר שלא בא לעולם: וכי תימא כי קאמר הלכה כרבי יוחנן בן נורי על העדפה הוא דקאמר. במאי דפליג עליה דר''ע דאמר ר''ע יפר משום העדפה דסבירא ליה לר''ע העדפה דידה הויא ואיהו פליג עליה דמשום העדפה אין צריך להפר דהעדפה נמי דבעל היא בהא בלחוד הוא דאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי אבל במאי דאמר יפר לא סבירא ליה כותיה דודאי לא צריך הפרה דלא חייל נדרא כלל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: לימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה. הכי הוה ליה למימר דהלכה כרבי יוחנן בן נורי סתמא לאו בהעדפה בלחוד משמע אלא בעיקר מילתא דאמר יפר: אי נמי אין הלכה כרבי עקיבא. והא אתי שפיר דמשמע דלית הלכתא כרבי עקיבא במידי לא במאי דאמר יפר דהא אין צריך הפרה משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא במאי דקאמר דהעדפה דידה הויא דליתא אלא דבעל הויא: אי נמי הלכה כתנא קמא. דאמר אין צריך להפר דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם זהו הפירוש הנכון אף על פי שלא פירש כן רש''י ז''ל בפרק אע''פ: שאני קונמות הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו. מאי קא פרכת מהקדש לקונמות אף על גב דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אדם אוסר דבר שלא בא לעולם דאשכחן מילתא דאיתא בקונמות וליתא בהקדש שהרי אע''פ שאין אדם מקדיש פירות חבירו אדם אוסר פירות חבירו עליו וכיון שכן אדם אוסר נמי דבר שלא בא לעולם דהא פירות חבירו לדידיה כדבר שלא בא לעולם דמי דלית ליה בהו מידי: אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו. אין ודאי קושטא קאמרת דפירות חבירו כדבר שלא בא לעולם דמי מיהו ממקום שבאת דאת לא משכחת בקונמות דאדם אוסר אלא היכא דהוי חד מינייהו ברשותיה או הפירות או האדם הנאסר בהם ומשום הכי אדם אוסר פירות חבירו עליו דנהי שהפירות אינן ברשותו גופיה מיהא ברשותו הוא דכי היכי דאדם אוסר פירותיו על חבירו אע''פ שחבירו אינו ברשותו כיון שהפירות ברשותו דאלמא בחד מינייהו סגי ומהא שפיר איכא למילף דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם דדבר שלא בא לעולם כפירות חבירו דמי: אלא יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו. דומיא דמתניתין שאוסרת מעשה ידיה שלא באו לעולם על בעלה הא לא מצית למיפשט לאיסורא אדרבה ממקום שבאת איכא למילף היתרא שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ודבר שלא בא לעולם על חבירו כפירות חבירו על חבירו דמי: אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע באומרת יקדשו ידי לעושיהן וכו'. מתניתין היא דמוקמא בהכי הלכך כיון דידים איתנהו בעולם צריך להפר: וכי אמרה הכי קדשי. בתמיה והא משתעבדין ידיה לבעלה אפילו למאן דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם פריך דכי האי גוונא לא מהני דאפילו איהו לא קאמר אלא באומר בפירוש שיחול אותו דבר באותו זמן שאפשר לו לחול כההיא דתנן לאחר שאתגייר לאחר שיחליץ ליך יבמיך אבל סתמא ודאי מהשתא משמע. ומפרקינן דאמרה לכי מגרשה ומשום הכי מהני שהרי פירשה דבריה שיחול נדרה בזמן שראוי לו לחול: השתא מיהת לא מיגרשה וממאי דכי אמרה הכי מהניא. כלומר תירצת למ''ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דבהאי לישנא דקאמרה לדידיה ודאי מהני אבל למ''ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אפי' אמרה הכי היכי מהני: