סקר
איזה דפוס אני מעדיף?
טלמן
וגשל
עוז והדר
מסורת הש"ס


 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

רש"י

מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק מבושל. מבושל כראוי: שלוק מבושל יותר מדאי: קונם תבשיל שאיני טועם. כל . תבשיל במשמע: מעשה קדרה רך. שיש בה רוטב: אבל לא בעבה. כגון דייסא: טורמוטא הרמוצה. מפרש בגמ': רתחתא. דבר הרותח כגון רוטב וכל דדמי ליה: היורד לקדרה. דמשמע בין צונן בין רותח: אסור ככל המתבשלין בין רך בין עבה: גמ' ר' יאשיה אוסר. בצלי ובשלוק דמתקרי נמי מבושל: הלך אחר לשון בני אדם. דאין דרכם לקרות לצלי מבושל: והא מתבשיל גדר. דמשמע בין רך בין עבה: האי תנא. דמתניתין דלא קרי לעבה תבשיל: בכל מידי דמתאכלא ביה ריפתא. דמלפתין בו את הפת קרי תבשיל: והא תניא. בניחותא: בהיטריות רכות. בדילועין רכות שהחולין אוכלין בהן פיתן: איני. מי אוכלין החולין מהן: חזא קרא דמחיתא. דלעת מונחת שם שהיה אוכל ממנה: לוליבא דקרא בסלקא. תוכו של דלעת יפה לאכול עם התרדין: לוליבא דכיתנא. תוכן של זרעוני פשתן יפים לאכלן בכותח: ודיבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ. משום דדבר מעולה הוא לרפואה ואסור לומר להם שום דבר שיהנו ממנו ואית דאמרי דלא ליכלו טובא וליפסדו כיתנא: חולין רבנן. שעוסקין בתורה ואינם נהנים מן העולם ובאים לידי חולי:

תוספות

מתני' הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. שלוק שאין . מבושל יותר: קונם תבשיל שאני טועם אסור במעשה קדירה רך. מפרש בגמרא כל מידי שנותנין בו פת לשרות קרוי תבשיל ומותר בעבה שאינו נאכל עם פת וצ''ע אמאי שני למיתני ענין אחר מרישא לפלוג בנודר מן התבשיל בלא שאומר שאני טועם ובשאר בבי כבוש ושלוק ומליח נקט דווקא שאני טועם להוסיף בו איסור וי''ל רבותא נקטי' דאפ''ה מותר בעבה וברישא מצי למיתני מבושל שאני טועם מותר בצלי ובשלוק אלא לא היה תופס חידוש [בהאי] דמבושל לא משמע בשום ייתור צלי ושלוק: [טורמוטא והרמוצה]. מפרש בגמ': רבי יאשיה אוסר בצלי ואע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. ולכך לא הוי ראיה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: והא מן תבשיל נדר. ורך לא הוי תבשיל כיון שהוא רק כמים בעלמא: בהיטריות. פירוש קרייאני: [איני] וכי קרי טובים לחולים וכו': ברכיכי. מועילים לחולים: באשוני. פירוש קשות הם רעות לחולה שאינן מבושלות כצורך: בקרא גופה. פירוש חיצון שבקרא קשה הוא ורע לחולה: בגויה. רך שבתוכו יפה לחולה: לוליבא דקרא. כל דבר שהוא [רך.] קרי לוליבא: בכותח. טוב ליתן בכותח: ודבר זה אסור לאומרו בפניהם. שמלעיגים עלינו ואומרין שאנו קובעים מילי דחוכא ואיטלולא בהש''ס ובקונט' פירש שאסור ללמוד להם שום תקנה ולא נראה: מאן חולין. דקתני לעיל שהחולין אוכלין כו': רבנן. שמתוך שעמלים בתורה הם חלשים אבל לחולין ממש לא מעלי: רבא לטעמיה. דרבנן איקרו חולים:

ר"ן
ולענין הלכה בסודר קיימא לן כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא ולא מצי מקנה לעכובי דאע''ג דרב אשי אמר ליה מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס דחויא בעלמא הוא דקאמר ליה ולא סבר לה דאיהו גופיה אמר בפ''ק דקידושין (ד' ו:) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה זה על מנת שתחזירהו לי דבכולהו קני לבר מאשה גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ואי סלקא דעתך דאי תפיס מתפיס מאי גזרה דאי הכי נקנית היא בחליפין ואין לך [קנין] גדול מזה אלא ודאי רב אשי גופיה סביר' ליה דסודרא אי תפיס ליה מקנה לא מתפיס והכא דחויא בעלמא הוא דדחי ליה לרב נחמן מיהו נהי דלענין סודרא קיימא לן כרב נחמן לענין קני על מנת להקנות משמע דלא קי''ל כותיה דבהא רב אשי פליג עליה לגמרי משום טעמא דסודרא קני ע''מ להקנות מן השתא הוא אבל הכא הדר סודרא למרה אבל הרמב''ם ז''ל פסק בשתיהן כרב נחמן משמע דס''ל ז''ל דכיון דפרכא קמייתא דרב אשי דרך דחויא היא כדכתיבנא כל מאי דקאמר ליה נמי לדחויי מכוין ולאו לאיפלוגי עליה. והרמב''ם ז''ל בהלכותיו מסתם לה סתומי:

הדרן עלך השותפין שנדרו

הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק. שאינם בכלל לשון מבושל. שלוק בשיל ולא בשיל דנהי דשלוק נמי משמע מבושל יותר מדאי כדאמרינן בפ' כל הבשר (חולין דף קי:) הכבד אוסרת ואינה נאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת שלוק דהכא בשיל ולא בשיל הוא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ותבשיל שנתבשל יותר מדאי בכלל מבושל הוא: אמר קונם תבשיל שאיני טועם אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה. מעשה קדרה כגון חלקא טרגיס וטיסני וקאמר דאם הוא רך אסור אבל עבה מותר דהאי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה כדאי' בגמ' ומעשה קדרה עבה באפי נפשיה אכלי ליה בלא פת ואמרי' בגמ' דאסור בצלי ובשלוק דהא מתאכלא ביה ריפתא וכי קתני שאני טועם לאו דוקא דאמר הכי אלא לרבותא נקטה לומר דאפילו אמר שאני טועם מותר בעבה ומפורש בירושלמי דכי היכי דבקונם תבשיל מותר בעבה הכי נמי נודר מן המבושל מותר בעבה: ומותר בביצה טרמיטא. מפרש בגמרא דשלקי לה במיא חמימי אלפא זימני ואלפא זימני במיא קרירי עד דמתזוטרא כדבלע לה ולא מתאכלא בה ריפתא ומשמע דדוקא בה הוא דשרי אבל כל שלא נתבשלה כל כך אסורה דהא מתאכלא ריפתא בהדה והכי איתא בירושלמי בשם רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכך דרך החולה לאכול בה פתו דאלמא כל שלא נצטמקה כל כך שהפת נאכלת עמה בכלל תבשיל הוא: גמ' תניא ר' יאשיה אוסר. דנודר מן המבושל אסור בצלי: ואע''פ שאין ראיה לדבר. שהצלי יהא בכלל מבושל זכר לדבר דכתיב ויבשלו (את) הפסח ופסח אינו נאכל אלא צלי וכתיב ויבשלו ומיהו לאו ראיה גמורה היא כדאמר במסקנא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: ירושלמי אמר רבי יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם אמר ר' יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפיק ביניהון אמר קונם יין שאיני טועם בחג על דעתיה דרבי יוחנן אסור ביום טוב האחרון של חג על דעתיה דר' יאשיה מותר אף ר' יאשיה מודה שהוא אסור לא אמרה ר' יאשיה אלא לחומרין ע''כ ולפום גמרא דילן דאפי' ר' יאשיה מודה דאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון בני אדם שמעינן מינה דבין להקל בין להחמיר האומר בחג יו''ט האחרון של חג בכלל: והא מתבשיל נדר. ואמאי מותר בעבה דהא תבשיל הוא: האי תנא כל מידי דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. אבל מעשה קדרה עבה דלא מתאכלא ריפתא בהדיה לא מיקרי תבשיל ואית דמפרשי דאסור במעשה קדרה רך קא קשיא ליה דלאו תבשיל הוא ושני דכיון דמתאכלא ביה ריפתא תבשיל קרי ליה: והתניא. בניחותא: ואסור בהיטריות רכות. דלועין קטנים: שהחולין אוכלין בהן פתן. מדקא יהיב טעמא לאיסורא מפני שהחולין אוכלין בהן פתן ש''מ דכל מידי דמתאכיל ביה ריפתא תבשיל מיקרי: איני. דדלועין יפין לחולה: ברכיכי. מעלו: אשוני. קשין: בקרא גופיה. קשה: גוויה דקרא. מה שבתוכו מעלי: לוליבא דקרא. מה שבתוכו: בסילקא. יבשלנו עם תרדין: לוליבא דכיתנא בכותחא. מה שבתוכו טוב לאכלו עם כותח: ודבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ. כדי שלא יעקרו הפשתן לכך: מאן חולין רבנן. אין הכי נמי דקרי בין רכיכי בין אשוני קשין לחולי וכי קתני שחולין אוכלין בהן פתן לאו חולין ממש אלא מאן חולין רבנן דאפילו בבריאותן הן תשושי כח מפני שהתורה מתשת כחם:

עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר