|
טקסט הדף מנוקד
זֹאת דְּהַמִּצְוָה יִדְרֹךְ דְּהַדֹּרֵךְ חֲמֵשׁ דִּפְאַת נֶגֶב אִם דְּכִי גֹאֵל הָלֵין כְּתִבָן וְלָא קַרְיָין
אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא בְּמַעְרְבָא פָּסְקִין לְהָדֵין פְּסוּקָא לִתְלָתָא פְּסוּקִין וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא לֹא הֶעֱשִׁיר מֹשֶׁה אֶלָּא מִפְּסוֹלְתָּן שֶׁל לוּחוֹת שֶׁנֶּאֱמַר פְּסׇל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים פְּסוֹלְתָּן שֶׁלְּךָ יְהֵא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא לֹא נִיתְּנָה תּוֹרָה אֶלָּא לְמֹשֶׁה וּלְזַרְעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כְּתׇב לְךָ פְּסׇל לְךָ מָה פְּסוֹלְתָּן שֶׁלְּךָ אַף כְּתָבָן שֶׁלְּךָ מֹשֶׁה נָהַג בָּהּ טוֹבַת עַיִן וּנְתָנָהּ לְיִשְׂרָאֵל וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ וְגוֹ' מֵתִיב רַב חִסְדָּא וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִיא לְלַמֵּד אֶתְכֶם וְאוֹתִי צִוָּה וַאֲנִי לָכֶם רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי אוֹתִי צִוָּה וַאֲנִי לָכֶם וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת הַשִּׁירָה לְחוּדַּהּ לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶלָּא פִּילְפּוּלָא בְּעָלְמָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ אֶלָּא עַל גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וְחָכָם וְעָנָיו וְכוּלָּן מִמֹּשֶׁה גִּבּוֹר דִּכְתִיב וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וְאָמַר מָר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ פְּרָסוֹ וּכְתִיב עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְגוֹ' אֵימָא דַּאֲרִיךְ וְקַטִּין אֶלָּא מִן הָדֵין קְרָא דִּכְתִיב וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם וְתַנְיָא הַלּוּחוֹת אׇרְכָּן שִׁשָּׁה וְרׇחְבָּן שִׁשָּׁה וְעׇבְיָין שְׁלֹשָׁה עָשִׁיר פְּסׇל לָךְ פְּסוֹלְתָּן שֶׁלְּךָ יְהֵא חָכָם רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם וְכוּלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה חָסֵר אַחַת שֶׁנֶּאֱמַר וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים עָנָיו דִּכְתִיב וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל הַנְּבִיאִים עֲשִׁירִים הָיוּ מְנָלַן מִמֹּשֶׁה וּמִשְּׁמוּאֵל מֵעָמוֹס וּמִיּוֹנָה מֹשֶׁה דִּכְתִיב לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי אִי בְּלָא אַגְרָא לְאַפּוֹקֵי מַאן דְּשָׁקֵל בְּלָא אַגְרָא אֶלָּא דַּאֲפִילּוּ בְּאַגְרָא דִּילְמָא מִשּׁוּם דְּעָנִי הֲוָה אֶלָּא מִן פְּסׇל לָךְ פְּסוֹלְתָּן יְהֵא שֶׁלְּךָ שְׁמוּאֵל דִּכְתִיב הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי אִי בְּחִנָּם לְאַפּוֹקֵי מַאן דְּשָׁקֵל בְּחִנָּם אֶלָּא דַּאֲפִילּוּ בְּשָׂכָר דִּלְמָא דְּעָנִי הֲוָה אֶלָּא מֵהָכָא וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְאָמַר רָבָא כׇּל מָקוֹם שֶׁהָלַךְ בֵּיתוֹ עִמּוֹ אָמַר רָבָא גָּדוֹל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל יוֹתֵר מִשֶּׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה דְּאִילּוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּתִיב לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי דַּאֲפִילּוּ בְּשָׂכָר וְאִילּוּ גַּבֵּי שְׁמוּאֵל אֲפִילּוּ בְּרָצוֹן לֹא שְׂכָרוֹ דִּכְתִיב וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְגוֹ' עָמוֹס דִּכְתִיב וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף אֲרִי מָרֵי גִיתֵּי אֲנָא וְשִׁקְמִין לִי בְּשָׁפֵלְתָּא וְגוֹ' יוֹנָה דִּכְתִיב וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁנָּתַן שְׂכָרָהּ שֶׁל סְפִינָה כּוּלָּהּ אָמַר רַבִּי רוֹמָנוּס שְׂכָרָהּ שֶׁל סְפִינָה הָוְיָא אַרְבַּעַת אֲלָפִים דִּינָרֵי דַהֲבָא וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּתְּחִלָּה הָיָה מֹשֶׁה לָמֵד תּוֹרָה וּמְשַׁכְּחָה עַד שֶׁנִּיתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ מַתְנִי' וְזָן אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתָן וְלֹא יָזוּן אֶת בְּהֶמְתּוֹ בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר זָן אֶת הַטְּמֵאָה וְאֵינוֹ זָן אֶת הַטְּהוֹרָה אָמְרוּ לוֹ מָה בֵּין טְמֵאָה לִטְהוֹרָה אָמַר לְהוּ שֶׁהַטְּהוֹרָה נַפְשָׁהּ לַשָּׁמַיִם וְגוּפָהּ שֶׁלּוֹ וּטְמֵאָה רש"יזאת המצוה. כתיב בירמיה: ידרוך דהדורך. כתיב וקראי לא גרס להו ידרוך דכתבן ולא קריין: דכי גואל אתה. ברות: חמש דפאת נגב. וטעמייהו לא מפרש ליה: ללמד אתכם. אלמא הקב''ה צוה ליתנה לישראל: כתבו לכם. אלמא שניתנה נמי להן לישראל: למען תחיה לי לעד. שילמדו כל התורה וילמדו אותה אלמא לישראל נמי ניתנה: פלפולא בעלמא. להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונוהג בה טובת עין ונתנה לישראל: פירסו. מכלל דגבור הוא וגוף גדול: ואימא דאריך היה וקטין. שלא היה גופני ולא היה בעל כח: ועוביין שלש. ואפי' הכי שיברן: ותחסרהו מעט. וזו היא אחת שאותה אחת היה הקב''ה יתירה עליו: אי בלא אגרא. מאי רבותיה: לאפוקי ממאן דשקל בלא אגרא. כל מי שהוא רוצה חמורו של חבירו בלא שכר ומאי מעליותא היא דלא הוה גזלן כ''ע נמי לא גוזלין נינהו: דלמא. האי דלא שקיל אפי' באגרא לאו משום עושר דלמא משום דעני הוה ולא הוו ליה משואות ולהכי לא הוה צריך: אלא מהכא. שמעינן דעשיר היה מפסל לך: ביתו עמו. כלי תשמישו וזה היה מרוב עושר: לא חמור אחד מהם נשאתי. בעל כרחו אפי' בשכר הא ברצון בעלים היה שוכר ואילו גבי שמואל וכו' לא עשקתנו ולא רצותנו שלא היה שוכר לא באונס ולא ברצון: מתני' וזן את אשתו ואת בניו. של מודר: אע''פ. שהמודר חייב במזונותן כיון דלאו לפטומי עבידן ודי להן במאי שהוא מפרנסן לאו הנאה מרובה עביד ליה: ולא יזון את בהמתו בו'. הואיל ולפטומי עבידן עביד ליה הנאה מרובה: נפשה לשמים וגופה שלו. לאכילה משום הכי לא יזון אותה לפטומי שמהנהו הנאה מרובה: תוספותזאת דהמצוה. פרשה ואתחנן ואינו כך בשום חומש: ידרוך הדורך. בירמיה: צדקתך כהררי אל. ולא קרי כהררי אל צדקתך וי''א הוי''ו מוצדקתך. שאמר אנחנו וצדקתך: [אותי צוה]. הכי אמר משה לישראל אותי צוה ואני לכם: למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל. ואי בשירה לחוד מאי עדות איכא: אלא פלפולא בעלמא. שיטת חריפות והבינה נמסר למשה רבינו ונהג טובת עין ואמר משה כו': [וכתיב עשר אמות אורך הקרש]. אלמא ארוך היה וכיון דהיה ארוך גבור היה: עביין ג'. והוצרך לחבטן בקרקע בכח גדול: אי בלא אגרא. מי הוא דשקיל בלא אגרא ומאי רבותא אלא אפילו באגרא לא שקיל דעשיר היה: דלמא משום דעני היה. ולא היה רוצה לשכור מהם: ביתו עמו. כלי תשמישו עמו ואינו נהנה משל אחרים: דאילו במשה כתיב לא חמור אחד מהם נשאתי. בעל כרחייהו מכלל דברצון שכרה ושמא לא היו רוצים ובושים לסרב מלהשכיר ואילו בשמואל כתיב רצותי משמע לא בקשתי לשכור ממנו ואפילו בריצוי: וזן את אשתו ובניו. אי אתיא כחנן ניחא דמבריח ארי בעלמא הוא וכי אתיא נמי כרבנן ניחא שפיר דמיירי הכא ממזונות יתירות ואין נפרע [מבעלה] דכי פליגי רבנן היינו במפרנס סתם אע''פ שלא פי' לשם הלואה מ''מ לשם מתנה לא יהיב והוי לרבנן כמו יורד לתוך שדה חבירו שלה ברשות דנוטל מה שהשביח וחנן מחלק בין השביח להיכא דלא הוה אלא מבריח ארי מנכסי חבירו א''כ אם נותן מתנה לאשה דין הוא שאין יכול לתבוע לבעל כלום והכא מיירי שנותן מתנה לאשה ממכירי הבעל: לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה. משום דלפטומא עבידא והוי הנאה גמורה שנהנה זו מגופה וזו מפירה: אמר להם כו'. שהטמאה נפשה וגופה לשמים שאינה יכולה ליהנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה היא אבל טהורה נפשה לשמים כלומר אע''פ שנפשה לשמים גופה שלו לשחיטה:
ר"ן הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|