|
טקסט הדף מנוקדמֵתִיב רַב שִׁימִי בַּר אַבָּא אִם הָיָה כֹּהֵן יִזְרוֹק עָלָיו דַּם חַטָּאתוֹ וְדַם אֲשָׁמוֹ דַּם חַטָּאתוֹ שֶׁל מְצוֹרָע וְדַם אֲשָׁמוֹ שֶׁל מְצוֹרָע דִּכְתִיב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בֵּין גָּדוֹל וּבֵין קָטָן תְּנַן הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּיגְּלוּ בַּמִּקְדָּשׁ מְזִידִין חַיָּיבִין הָא שׁוֹגְגִין פְּטוּרִין אֶלָּא שֶׁפִּיגּוּלָן פִּיגּוּל אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שְׁלוּחֵי דִשְׁמַיָּא הָווּ הַיְינוּ שֶׁפִּיגּוּלָן פִּיגּוּל אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ שְׁלוּחֵי דִידַן הָווּ אַמַּאי פִּיגּוּלָן פִּיגּוּל לֵימָא לֵיהּ שְׁלִיחָא שַׁוֵּיתָיךְ לְתַקּוֹנֵי וְלָא לְעַוּוֹתֵי אָמְרִי שָׁאנֵי גַּבֵּי פִּיגּוּל דְּאָמַר קְרָא לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ מִכׇּל מָקוֹם גּוּפָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַכֹּל צְרִיכִין דַּעַת חוּץ מִמְּחוּסַּר כַּפָּרָה שֶׁהֲרֵי אָדָם מֵבִיא קׇרְבָּן עַל בָּנָיו וְעַל בְּנוֹתָיו הַקְּטַנִּים אֶלָּא מֵעַתָּה יָבִיא אָדָם חַטַּאת חֵלֶב עַל חֲבֵירוֹ שֶׁכֵּן אָדָם מֵבִיא עַל אִשְׁתּוֹ שׁוֹטָה כְּרַבִּי יְהוּדָה אַלְּמָה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הִפְרִישׁ חַטַּאת חֵלֶב עַל חֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם אִשְׁתּוֹ שׁוֹטָה הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאָכְלָה כְּשֶׁהִיא שׁוֹטָה לָאו בַּת קׇרְבָּן הִיא וְאִי דְּאָכְלָה כְּשֶׁהִיא פִּקַּחַת וְנִשְׁתַּטֵּית הָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָכַל חֵלֶב וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן וְנִשְׁתַּטָּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה פָּסוּל הוֹאִיל וְנִדְחָה יִדָּחֶה אֶלָּא מֵעַתָּה יָבִיא אָדָם פֶּסַח עַל חֲבֵירוֹ שֶׁכֵּן אָדָם מֵבִיא עַל בָּנָיו וְעַל בְּנוֹתָיו הַקְּטַנִּים אַלְּמָה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הִפְרִישׁ פֶּסַח עַל חֲבֵירוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם אָמַר רַבִּי זֵירָא שֶׂה לְבֵית אָבֹת לָאו דְּאוֹרָיְיתָא וּמִמַּאי מִדִּתְנַן הָאוֹמֵר לְבָנָיו הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס רִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ זָכָה בְּחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ וְאִי אָמְרַתְּ שֶׂה לְבֵית דְּאוֹרָיְיתָא עַל בִּישְׂרָא קָאֵי וּמְזַכֵּי לְהוּ אֶלָּא לְמָה לְהוּ דְּאָמַר לְהוֹן אֲבוּהוֹן כְּדֵי לְזָרְזָן בְּמִצְוֹת תַּנְיָא נָמֵי הָכִי מַעֲשֶׂה הָיָה וְקָדְמוּ בָּנוֹת לַבָּנִים וְנִמְצְאוּ בָּנוֹת זְרִיזוֹת וּבָנִים שְׁפָלִים וְתוֹרֵם אֶת תְּרוּמָתוֹ כּוּ' רש"יאם היה כהן. המדיר: יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו. קתני סתם דמשמע כל חטאות ואשמות ואע''ג דלא מחוסרי כפרה נינהו: לא לעולם שלוחי דידן נינהו ומאי דם חטאתו ודם אשמו דקתני חטאתו של מצורע כו' דהיינו מחוסרי כפרה וכו' וה''ה לגדול: מזידין חייבין. לשלם קרבן לבעלים: לתקוני שויתיך. שליח ולא לעוותי: אמרי. לעולם שלוחי דידן נינהו ולהכי פיגולו פיגול: לא יחשב לו. פיגול יהיה מכל מקום: אלא מעתה. יביא אדם אפי' חטאת חלב על חבירו שכן מביא קרבן על אשתו שוטה דמשמע כל קרבנות שהוא חייבת אפי' אם אכלה חלב: ומתרץ רבי יוחנן אשתו שוטה היכי דמי שתהא מחויבת קרבן אי דאכלה כו': פסול. הקרבן דהואיל ונדחה כשנשתטית דלאו בת קרבן היא ידחה התם נמי גבי אשה הואיל ונדחית בשעת אכילה נדחית מהכל ואין אדם מביא קרבן חלב על אשתו שוטה וליכא למירמא מהכא וכי קאמינא דלר' יהודה הא דמביא קרבן על אשתו שוטה כגון זבה או יולדת או מצורעת: וקפריך תו יביא אדם כו'. אלמה אמר ר' אלעזר הפריש פסח על חבירו שלא מדעתו כו': אמר רבי זירא שה לבית אבות. דמשמע אדם מביא פסח ושוחט על בניו ועל בנותיו הקטנים: לאו דאורייתא הוא. להכי הפריש פסח על חבירו לא עשה ולא כלום: וממאי. דלאו דאורייתא הוא מדתנן וכו': ואי אמרת שה לבית אבות. דאדם שוחט על בניו הקטנים דאורייתא: על בישרא קאי ומזכי להו. כלומר היאך יכול זה לזכות את אחיו מאחר שנשחט והא תנן (פסחים פט.) נמנין ומושכין ידיהן עד שישחט אלא אזמוני להו לאחר שחיטה לאו דאורייתא והך משנה משמע דבבניו קטנים מיירי: אלא. הואיל ולאו דאורייתא הוא למה ליה לאבוהון למימר הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם לירושלים כדי לזרזן במצות: תניא גמי הכי. כדי לזרזן קאמר מדקאמר בנים שפ לים ולא קאמר ובנים לא יצאו ידי חובתן מכלל דלא מחייבי מדאורייתא אלא לזרזן קאמר: תוספותאם היה כהן. אותו המדיר ממנו זורק חטאתו ואשמו דמשמע ליה דמיירי בחטאת חלב ודם אלמא שלוחי דרחמנא נינהו וה''ה דמצי לאותובי ממתני' חטאות ואשמות: אמאי פיגולו פיגול לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי: אלמה אמר ר' אלעזר הפריש חטאת חלב וכו'. תימה מדרבי יוחנן גופיה תיקשי דהכל צריכין דעת וצ''ע וי''ל דמצינן למימר דר' יוחנן מיירי בכהן המקריב שצריך דעת בעלים: שוטה לאו בת קרבן היא. והא דאמר לעיל זאת תורת היולדת בין פיקחת בין שוטה מיהו איהו לא מצי מייתי: יביא אדם פסח על חבירו שכן אדם מביא קרבן על בניו כשהן קטנים וכו' אמר רבי זירא שה לבית לאו דאורייתא הוא. כלומר דקטנים אינם צריכים למנות דאם אוכלין מן הפסח לא הוי כנאכל שלא למנוייו דלא אסר רחמנא אלא להנהו דאיתנהו במצות תכוסו אבל אותם דלא שייך בהו לא מיירי מידי דהוה אנשים דרשות הן שאע''פ שאין חייבות בפסח מותרות לאכול ממנו ואינו נקרא שלא למנוייו וכן בקטנים: על בישרא קאי ומזכה להון. בתמיה כלומר לאחר שחיטה יכול להמנותם והא תנן (פסחים דף פט.) מושכין ידיהן עד שישחטו אבל לאחר שחיטה לא אלמא דהמנאת קטנים לאו דאורייתא ובניו דקטנים מיירי: בקטנים למה לי למימר להו. כיון דלא המנום. לזרזן:
ר"ן הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|