כשיקרא לא חיישינן [לנראה כשקר אין אנו חוששים] אם תוכן הדברים הוא אמת. ולכן אף כאן — אין לחשוש אם כתבו הדיינים את השטר לפני המעשה.

א כאן עוברת הגמרא לדון במקרים בהם יש ויכוח על נכסי המת, ומסופר: ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי [אדם אחד הפקיד שבע מרגליות שהיו צרורות בסדין בבית] ר' מיאשא בר בריה [בן בנו] של ר' יהושע בן לוי. שכיב [מת] ר' מיאשא ולא פקיד [ציווה] בשעת מותו לאנשי ביתו, דבר אודות אותן מרגליות, שלא אמר למי הן שייכות. אתו לקמיה [באו המפקיד ובני הבית לפני] ר' אמי לדון בענין המרגליות, אמר להו [להם]: של הטוען הוא, חדא, דידענא ביה [סיבה אחת, שיודע אני בו] בר' מיאשא בר בריה [בן בנו] של ר' יהושע בן לוי שהוא לא אמיד [עשיר] עד כדי שיהיו מרגליות אלה שלו. ועוד, הא קא יהיב סימנא [הרי המפקיד נותן סימן] שהם שבע ושהן צרורות בסדין.

ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] שסימן כזה מועיל אלא כשהאיש הטוען לא רגיל דעייל ונפיק להתם [שנכנס ויוצא לשם], לבית בו נמצאים החפצים עליהם הוא טוען, אבל אם אדם זה רגיל דעייל ונפיק להתם [שנכנס ויוצא לשם], אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא [אמור שמא אדם אחר הפקיד והוא רק ראה ונתן סימנים] בדבר שאינו שלו.

עוד מסופר: ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי [אדם אחד שהפקיד כוס כסף בבית] החכם חסא. שכיב [מת] חסא בפתאומיות, שטבע בנהר (ראה להלן קכא, ב) ולא פקיד [ציווה] בשעת מותו דבר אודות אותה כוס כסף. אתו לקמיה [באו לפני] רב נחמן ונתן המפקיד בכוס סימן, אמר להו [להם] רב נחמן ליורשים: ידענא ביה [יודע אני בו] בחסא שהוא לא אמיד [עשיר] וכוס זו לא לפי ערך רכושו היתה. ועוד, הא קא יהיב סימנא [הרי הוא נותן סימן]. ולא אמרן [אמרנו] שסימן כזה מועיל אלא כשהאיש הטוען לא רגיל דעייל ונפיק להתם [שנכנס ויוצא לשם], לבית בו נמצאים החפצים עליהם הוא טוען, אבל אם אדם זה רגיל דעייל ונפיק להתם [שנכנס ויוצא לשם], אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא [אמור שמא אדם אחר הפקיד והוא רק ראה ונתן סימנים] בדבר שאינו שלו.

וכן מסופר: ההוא דאפקיד מטכסא בי [אדם אחד שהפקיד משי בבית] רב דימי אחוה [אחיו] של רב ספרא, שכיב [מת] רב דימי ולא פקיד [ציווה] דבר לגבי משי זה. אתא לקמיה [בא המפקיד לפני] ר' אבא, אמר להו [להם]: של הטוען הוא, חדא, דידענא ביה [סיבה אחת, שיודע אני בו] ברב דימי שהוא לא אמיד [עשיר], ועוד, הא קא יהיב סימנא [הרי הוא נותן סימן]. ולא אמרן [אמרנו] שסימן כזה מועיל אלא כשהאיש הטוען לא רגיל דעייל ונפיק להתם [שנכנס ויוצא לשם], לבית בו נמצאים החפצים עליהם הוא טוען, אבל אם אדם זה רגיל דעייל ונפיק להתם [שנכנס ויוצא לשם], אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא [אמור שמא אדם אחר הפקיד והוא רק ראה ונתן סימנים] בדבר שאינו שלו.

ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] לנוכחים לפני מותו: נכסיי יהיו לטוביה ולא פירש לאיזה טוביה. שכיב [מת] אותו האיש, אתא [ובא] טוביה לתבוע. אמר ר' יוחנן: הרי בא טוביה, ואין אנו צריכים לחשוש שמא התכוון לטוביה אחר.

ומוסיפים: אם אמר הנפטר "נכסיי לטוביה", ואתא [ובא] רב טוביה — אנו אומרים שאינו אותו אדם שאליו התכוון, כי "לטוביה" אמר "לרב טוביה" לא אמר. ואי איניש דגיס ביה [ואם הוא אדם שרגיל בו הנפטר] — הא גיס ביה [הרי רגיל בו] ולכן אינו קורא לו בתוארו, אלא בשמו בלבד, וגם אם הוא רב טוביה, מן הסתם אליו התכוון. אם אתו [באו] שני אנשים ששמם טוביה לתבוע. אחד מהם היה שכן של הנפטר ואחד תלמיד חכם ואינו שכן — תלמיד חכם קודם, שמן הסתם רצה להנות דווקא את התלמיד חכם כדי להטות את דינו לאחר מותו לכף זכות. וכן קרוב ותלמיד חכם — תלמיד חכם קודם.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם שניהם בעלי אותו שם, ואחד מהם שכן ואחד קרוב, מאי [מה] הדין? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר שנאמר: "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כז, י). והוסיפו לברר: אם שניהם קרובים, או שניהם שכנים, או שניהם חכמים, מי מהם נוטל את נכסיו? ואמרו: אין דרך עקרונית להכריע בזה ולכן יש לעשות שודא דדייני [השלכת, הכרעת, הדיינים] לפי ראות עיניהם.

ב אמר ליה [לו] רבא לבריה [לבנו] של רב חייא בר אבין: תא אימא [בוא אומר] לך מילתא מעליותא דהוה אמר אבוך [דבר טוב שהיה אומר אביך]: הא [הלכה זו] שאמר שמואל שהמוכר שטר חוב לחבירו, וחזר המוכר ומחלו ללווה — הרי שטר חוב זה מחול, משום שההתחייבות שבשטר היתה רק כלפי מי שכתוב בשטר ולא כלפי כל מי שמחזיק בשטר. ולא זו בלבד, אלא אפילו יורש של המלוה שמכר את השטר מוחל את שטר החוב הזה — על כך אמר רב חייא בר אבין: מודה שמואל באשה המכנסת שטר חוב, שמישהו חייב לה, לבעלה, וחזרה ומחלתו ללווה — שאינו מחול. ומדוע? — מפני שידו כידה, שלאחר שנישאה זכות הבעל בנכסיה שווה לזכותה שלה, ולכן אין עוד בידה כוח למחול.

מסופר: קריבתיה [קרובתו] של רב נחמן זבינתה [מכרה] את כתובתה בטובת הנאה, כלומר, שקיבלה תשלום מסויים עבור הסיכוי, שאם תתגרש ותהיה זכאית לקבל כתובה מבעלה — יעבור סכום הכתובה אותו היא אמורה לקבל, לקונה, ולאחר מכן איגרשה [התגרשה] מבעלה, ושכיבה [ומתה] ואת הזכות על סכום הכתובה ירשה בתה של אותה אשה שלא היו לה בנים . אתו קא תבעי לה לברתה [באו הקונים ותבעו את בתה] שתשלם להם את הכתובה, שהרי האם מכרה את הכתובה בחייה. אמר להו [להם] רב נחמן לסובבים אותו: ליכא דליסבא [האם אין מי שיתן] לה לבת עצה?! —