בבגדי צבעונין", משום שיש לה בכך גנאי וגם בזיון לאחרים ולבעלה. אבל דברים אחרים שעושה לעצמה, אינם בכלל נדרי עינוי נפש! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים] — שנדרה שלא תתקשט בדברים שבינו לבינה, כלומר, שלא תשתמש באמצעים להסיר את שער הערווה.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שאם נדרה בדברים שבינו לבינה (המפריעים ליחסים שביניהם) הבעל מיפר, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אף באופן כזה אין הבעל מיפר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? דאתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: אשה שנדרה שלא תתקשט בדברים שבינו לבינה, כגון זה, רב הונא אמר: הבעל מיפר, רב אדא בר אהבה אמר: אין הבעל מיפר, שאין הדבר מפריע לקיום יחסי אישות ביניהם, ובלשון משל אמר שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר (החור שהוא חי בו) ואף כאן אף שמגדלת שיער, כיון שהוא מכיר אותה היטב לא יינזק על ידי כך.

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דתלינהו [שתלתה] לקישוטיה בתשמיש המטה, שנדרה באופן כזה שענין קישוטיה תלוי בנדר אחר לגבי תשמיש המיטה. וכגון שאמרה בלשון: "יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט", כדאמר [כמו שאמר] רב כהנא, שנדר בסגנון זה אוסר את התשמיש, ודבר זה הוא ודאי ענין שבינו לבינה שרשאי הבעל להפר.

שאמר רב כהנא: אם האשה אומרת "תיאסר הנאת תשמישי עליך" שיהא הוא אסור ליהנות מן התשמיש עימה — הרי הוא כופה ומשמשתו, שאין היא יכולה לאסור עצמה עליו מפני שמשועבדת לו לענין תשמיש. אבל אם אמרה "תיאסר הנאת תשמישך עלי" — יפר, שאף על פי שהיא משועבדת לו לביאה, כיון שאסרה עליה הנאת תשמיש, אסור לו להכריח אותה ליהנות מכך, לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ומקשים: גם אם נדרה שאם תתקשט תיאסר בהנאת תשמיש —

לא תתקשט ולא תאסר! וכיון שיכולה שלא לבא לידי איסור תשמיש, שוב אינו יכול להפר לה נדר זה, שהרי הנדר על הקישוט כשלעצמו אינו סוג נדר שרשאי הבעל להפר! ומשיבים: אם כן קרו [קוראים] לה "מנוולת" כשאינה מתקשטת ואינה יכולה לעמוד בבזיון זה.

ומקשים מצד אחר: ותתקשט ותאסר בתשמיש ועדיין הוא מקיים אותה, כפי שאמרו לגבי המדיר אשתו מתשמיש, אי [אם] לדעת בית שמאי — שתי שבתות, אי [אם] לדעת בית הלל שבת אחת, ומדוע אמרו שיגרשנה מיד? ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שנותנים זמן לבעל כדי שימצא פתח לנדרו הרי זה דווקא היכא דאדרה איהו [במקום שהוא הדיר אותה] דסברה [שהיא חושבת]: מירתח רתח עילואי והשתא מותיב דעתיה [הוא כועס עלי, ועכשיו תתיישב דעתו] וימצא דרך להתיר את הנדר. אבל הכא [כאן], כפי שהסברנו את המשנה, שנדרה איהי [היא] ושתיק [והוא שתק] ולא הפר לה, סברה [היא חושבת] מדאישתק [מכיון שהוא שותק] — משמע כי מיסנא הוא דסני לי [שהוא שונא אותי] ולכן היא רוצה להתגרש.

א שנינו במשנה בענין המדיר את אשתו שלא תתקשט, שר' יוסי אומר: בעניות כשלא נתן קצבה לזמן בו תהא אסורה — יוציא ויתן כתובה. ושואלים: וכמה קצבה זו? אם נותן קיצבה בודאי יש לדבר שיעור, וזמן ארוך מאוד אינו בכלל זה, ומהו השיעור? אמר רב יהודה אמר שמואל: קצבה זו היא שנים עשר חדש, ויותר מכך הרי זה כלא נתן קצבה ומוציאה ונותן כתובתה. רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עשר שנים. רב חסדא אמר בשם אבימי: רגל (אחד משלושה רגלים), שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל, ואם נדר ליותר מרגל נחשב כלא נתן קצבה, וחייב לגרשה.

ובעשירות יכול להדירן מלהתקשט שלשים יום. ושואלים: מאי שנא [במה שונה, מדוע] שלשים יום דווקא? אמר אביי: שכן אשה חשובה ועשירה נהנית מריח קשוטיה שהתקשטה עוד קודם, עד שלשים יום, ולאחר מכן היא מרגישה שהיא מתנוולת.

ב משנה המדיר את אשתו, שאוסר עליה בנדר שלא תלך לבית אביה — בזמן שהוא (האב) עמה בעיר, אם היה הנדר עד חודש אחד — יקיים, ואם היה הנדר שנים — יוציא ויתן כתובה. ובזמן שהוא (האב) בעיר אחרת, אם הדירה בעלה עד רגל אחד — יקיים, שאף על פי שדרך האשה ללכת ברגל לבקר את הוריה, יכולה היא להימנע פעם אחת. ואם הדירה מללכת לבית אביה שלשה רגלים — יוציא ויתן כתובה.

ועוד, המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל לנחם, או לבית המשתה (החתונה) — יוציא ויתן כתובה. ומדוע? — מפני שנועל בפניה. ואם היה טוען שאינו רוצה שתלך לשם משום דבר אחר (שחושש משום פריצות שיש שם) — רשאי.

אמר לה לאשתו: "על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי", או שאמר לה: "על מנת שתאמרי לו מה שאמרתי לך", או שאמר לה שתהא ממלאה ומערה (שופכת) לאשפה — יוציא ויתן כתובה. ובגמרא יבוארו הדברים האלה לפרטיהם.

ג גמרא על הפיסקה הראשונה במשנה שואלים: הא גופא קשיא [זו, המשנה עצמה קשה]: אמרת מצד אחד שאם הדירה מללכת לבית אביה רגל אחד — יקיים, ומכאן נדייק: הא [הרי] אם אסר עליה שלא תלך שנים — יוציא ויתן כתובה, אימא סיפא [אמור את סופה של הלכה זו]: שלשה — יוציא ויתן כתובה, ונדייק: הא [הרי] שנים — יקיים. הרי שהדיוקים של הרישא והסיפא סותרים זה את זה!

אמר אביי: סיפא אתאן [בסוף הגענו] למקרה של כהנת (אשת כהן), שבה נתנו יותר זמן עד שיהיה חייב לגרשה, שהרי לאחר הגירושין אינו יכול להחזירה. ושיטת ר' יהודה היא שמחלק גם במשנה הקודמת בין אשת ישראל לאשת כהן. רבה בר עולא אמר: לא קשיא [אינו קשה], ויש להסביר באופן אחר: כאן, מה שמובן בתחילת ההלכה במשנה כי כשהדירה מללכת לבית אביה שני רגלים יוציא ויתן כתובה, הרי זה ברדופה שהיתה רגילה ולהוטה תמיד ללכת לבית אביה, ואם מדיר אותה יותר מרגל אחד — הריהו בשבילה צער גדול, וצריך לגרש, ואילו כאן, מה שמשמע מהמשך ההלכה כי בשהדירה שני רגלים לא יוציא — הרי זה בשאינה רדופה ללכת לבית אביה. כיון שהזכרנו ענין זה של אשה רדופה ללכת לבית אביה מביאים ענין אחר שהוזכר בו ביטוי זה.

על הכתוב "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום" (שיר השירים ח, י), אמר ר' יוחנן: כוונתו ככלה שנמצאת שלמה (מושלמת) בבית חמיה, ורדופה (להוטה) לילך ולהגיד שבחה בבית אביה, כמה דברים טובים אומרים עליה בבית בעלה.

וכדומה בזה על הכתוב "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב, יח), אמר ר' יוחנן: ככלה בבית חמיה לאחר שכבר נישאה וחיה עם בעלה וקוראת לו בלשון אישות (שיש בה גם משמעות של ביאה) ואינה מתביישת, ולא ככלה שהיא עדיין מאורסת וגרה בבית אביה, שקוראת לו רק "בעלי".

ד שנינו במשנה ש המדיר את אשתו מללכת לבית המשתה ולבית האבל יוציא, מפני שנועל בפניה. ושואלים: בשלמא [נניח] במקרה שאוסרה שלא תלך לבית המשתה