נעשה כאילו היה אומר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך". ומקשים: ואם איתא להא [יש לקבל הלכה זו] של רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה", אלא אני אעבוד ואפרנס את עצמי, אם כן, כאשר אמרה "קונם (אסור כקרבן) יהיה מה שאני עושה לפיך", אמאי [מדוע] אינו צריך להפר? לימא [נאמר] גם כאן: מתוך שיכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה" — נעשה כמי שאומרת לו בזמן שנדרה: "איני ניזונת ואיני עושה" ואין סיבה שלא יחול נדרה ויצטרך איפוא להפר לה.

אלא יש לחזור ממה שאמרנו, ולא תימא [אל תאמר] "נעשה כאומר לה כן ", אלא משנתנו באומר לה במפורש: "צאי מעשה ידיך במזונותיך".

ומקשים: אי הכי [אם כך] פרנס למה לה? שאם היא עובדת ומפרנסת את עצמה — לשם מה יעמיד לה פרנס? ומשיבים: בדלא ספקה [בזמן שאין מספיק לה] מה שהיא עובדת כדי לפרנסה. ושואלים: אי בדלא ספקה [אם בשאין מספיק לה] — הדר קושיין לדוכתיה [חוזרת קושייתנו למקומה]: כיצד יכול הוא לבטל את שעבודו מלפרנסה? אמר רב אשי: מדובר כאן במספקת בשכר עבודתה לדברים גדולים, לעיקר מזונותיה, ואינה מספקת לדברים קטנים.

ועדיין מקשים: הני [אותם] דברים קטנים שאמרת, היכי דמי [איך הם בדיוק]? אי [אם] מדובר באופן שרגילה בהו [בהם] — הא [הרי] היא רגילה בהו [בהם], והרי הם כשאר צרכיה ההכרחיים שהוא משועבד לתת לה, ואי [ואם] לא רגילה בהו [בהם] — פרנס אם כן למה לה? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן שהיתה רגילה בדברים קטנים אלה בבית נשא [אביה], וקא מגלגלא בהדיה [והיתה מגלגלת וסובלת עמו] בתנאי החיים שלו, דאמרה ליה [שאומרת לו]: עד האידנא [עכשיו] שלא אדרתן [הדרת אותי ממך] — גלגילנא בהדך [גלגלתי, סבלתי, איתך] לפי התנאים שלך, השתא דאדרתן [עכשיו שהדרת אותי ממך] — לא מצינא דאיגלגל בהדך [אינני יכולה עוד להתגלגל איתך] בתנאים שלך, ואני רוצה לחזור למצב שבו הייתי בבית אבי.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] שעד שלשים יום יכול להעמיד לה פרנס? ומשיבים: עד שלשים יום לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא [אין אנשים שומעים עליה ואין מגנה אותה הדבר], שניזונת על ידי פרנס, ואולם טפי [יותר מזה] — שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא [שומעים עליה אנשים ומגנה אותה הדבר], ולכן צריך להחליט אם רוצה לגרשה או לקיימה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] כתשובה לשאלה איך הוא יכול להדירה והלא הוא משועבד לה, שמדובר כאן שהדירה כשהיא ארוסה, שעדיין אינו משועבד לה לפרנסה. ותוהים: ארוסה מי אית [האם בכלל יש] לה מזוני [מזונות] משל בעלה, וממה הוא מדיר אותה? ומשיבים: שהגיע זמן שנקבע לנישואין ולא נשאו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הגיע זמן ולא נשאו — אוכלות משלו משל הבעל ואוכלות בתרומה אם הוא כהן.

ושואלים אם כן: ומאי שנא [ובמה שונה] שיכול להעמיד לה פרנס עד שלשים יום? ומשיבים: עד שלשים יום — עביד [עושה] השליח את שליחותיה [שליחותו] והוא דואג לצרכיה כראוי, טפי [יותר מזה] — לא עביד [עושה] השליח את שליחותיה [שליחותו] ומתחיל לזלזל בה, ואינה יכולה לסבול עוד.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר באופן שהדירה כשהיא ארוסה ונישאת, ולכן חייב במזונותיה. ותוהים: אם נישאת לו אחר שהדירה — הא [הרי] סברה, חשבה, וקבלה על עצמה את הדבר, ומדוע כופים אותו לגרשה! ומשיבים: דאמרה [שהיא אומרת]: כסבורה אני שאני יכולה לקבל על עצמי לחיות באופן זה, ואולם עכשיו אני רואה שאין אני יכולה לקבל.

ומקשים: אימר דאמרינן הכי [אמור שאנו אומרים כך] לגבי מומין שהאשה או האיש יכולים לטעון סבור הייתי שאני יכול לסבול זאת, אבל לענין מזוני [מזונות] מי אמרינן הכי [האם אנו אומרים כך]? אלא, אם קיבלה — קיבלה, ואינה יכולה לחזור בה! אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא [מחוור, ברור, כפי שתירצנו מתחילה] שמדובר פה כשמתגלגלת איתו בדוחק, או כשהגיע הזמן ולא נישאה.

א שנינו במשנה שהמדיר את אשתו בהנאה ממנו — עד שלשים יום יעמיד פרנס. על עצם הענין תוהים: וכי הפרנס לאו שליחותיה קא עביד [לא את שליחותו של הבעל הוא עושה]? ואם הדיר אותה הנאה ממנו, איך יכול הוא להנותה על ידי שליח? והרי שלוחו כמותו! אמר רב הונא: כאן מדובר לא כשהוא ממנה ממש שליח, אלא באומר באופן כללי: "כל הזן את אשתי אינו מפסיד", ונמצא שהעושה זאת — מדעת עצמו הוא עושה, אף על פי שאחר כך יפרע לו הבעל.

ושואלים: וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד [וכאשר אדם אומר כך, וכי אין הוא עושה את שליחותו] ואינו נחשב לשליחו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מי שהיה מושלך בבור, ואמר: "כל השומע קולו (=קולי) יכתוב גט לאשתו (=לאשתי) "— הרי אלו, השומעים, יכתבו גט ויתנו לאשתו. משמע שהם נחשבים כשליחים, שאם לא כן אינם יכולים לכתוב גט עבורו. ואף בפרנס תהיה אם כן לשון זו נחשבת לשליחות!

ודוחים: הכי השתא [איך אתה משווה]?! התם קאמר [שם בגט הוא אומר] "יכתוב", כלומר, שהורה וציווה לעשות כן, הכא מי קאמר [כאן האם הוא אומר] "יזון"? "כל הזן" קאמר [הוא אומר]! ואין זו שליחות, אלא אמירה כוללת.

ומקשים: והא [והרי] אמר ר' אמי: בדליקה שנפלה בשבת התירו לומר בפני הגוים: "כל המכבה אינו מפסיד". ונדייק: בדליקה למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי כי האי גוונא [האם לא למעט כגון זה]? שרק בדליקה שיש בה חששות מכמה צדדים — התירו לומר לשון זו שיש בה צד שליחות, אבל במקרה אחר — לא התירו, משום שהעושה על פי ציווי כזה הרי הוא כשליח! ודוחים: לא, הכוונה היא למעוטי [למעט] שאר איסורים של שבת, שרק בדליקה התירו לומר בפני גוים "כל המכבה לא יפסיד" אבל לא התירו לומר כן באיסורי שבת אחרים.

מתיב [מקשה] רבה ממקום אחר, ששנינו: המודר הנאה מחבירו, מי שהדירו חבירו מלהנות מנכסיו ואין לו מה יאכל, וחבירו רוצה לפרנסו ואינו יכול מפני הנדר — ילך חבירו אצל חנוני שהוא רגיל אצלו, ויאמר לו: "איש פלוני מודר הנאה ממני, ואיני יודע מה אעשה לו". ואז הוא, החנווני, נותן לו לאיש שאין לו מה לאכול, ובא החנווני אחר כך ונוטל מזה שאמר לו. ומכאן נלמד: הכי [כך] הוא דשרי [שמותר] לעשות, שלא אמר לחנווני אלא ברמז, אבל לומר בלשון "כל הזן אינו מפסיד" — לא, אסור לומר, שהרי הוא כשלוחו!

ודוחים: בלשון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [אמר], והכוונה היא כך: לא מיבעיא [נצרכה] לומר שמותר לומר בלשון כללית "כל הזן את פלוני אינו מפסיד" — משום דלעלמא קאמר [שהרי לעולם, לכל, הוא אומר] ואין כאן שליחות כלל, אבל האי [זה], החנווני, כיון שהוא רגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה [והולך ואומר לו], הייתי אומר שהרי זה כמאן דאמר ליה [כמי שאומר לו] במפורש "זיל, הב ליה את [לך, תן לו אתה] " דמי [נחשב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זה נחשב כאילו אמר לו במפורש "לך, תן לו", ואינו נחשב כשליח.

ב כיון שהוזכרה הלכה זו, דנים בה גופא [לגופה]: המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, הולך אצל חנוני הרגיל אצלו, ואומר לו: "איש פלוני מודר הנאה ממני, ואיני יודע מה אעשה לו". הוא החנווני נותן לו לאיש מזונותיו, ובא החנווני לאחר מכן ונוטל מזה שהדירו. וכן אם היה ביתו של אותו אדם צריך לבנות, או צריך גדירו לגדור, או שדהו לקצור ואין לו מי שיעשה זאת, והאיש שהדירו הנאה רוצה לסייע לו — הולך המדיר אצל פועלין הרגילין אצלו, ואומר להן: "איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו". הן עושין עמו עם אותו אדם, ובאין ונוטלים שכרן מזה שאמר להם.

היו מהלכין שניהם בדרך, ואין עמו לזה שהדירוהו הנאה מה יאכל — נותן המדיר לאחר לשום (לשם) מתנה, והלה, זה שמודר, נוטל ואוכל, ומותר. שהרי לא לו נתן. ואם אין שם אחר, אלא שהיו רק שניהם מהלכים יחד — מניח את האוכל על גבי הסלע או על גבי הגדר, ואומר: "הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ", והלה, המודר, נוטל ואוכל, ומותר. ור' יוסי אוסר בכגון זה. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי — גזירה היא שגזר משום