וכן הלכה כמותו בתרומת מעשר של דמאי שהפריש אדם כתקנת חכמים מפירות שקנה מעם הארץ, שיש חשש שלא הפריש מעשרות, ותרומת מעשר זו התערבה בתוך יתר הפירות. שאם ידונו בה כדין תרומה ממש לא תהא תקנה לתערובת אלא למוכרה בזול לכהנים, שרק הם רשאים לאכול ממנה. שלדעת ר' שמעון שזורי יכול לשאול את מוכר הפירות, אף על פי שהוא עם הארץ, אם הפריש מעשרותיו כראוי, ואם אמר שהפריש — רשאי לסמוך עליו. שלא גזרו חכמים שאין סומכים על עם הארץ במקום שיש בו הפסד כגון זה.

ושואלים: וכי רב לא אזיל [הולך] בתר אומדנא [אחר אומדן]? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו בשאלה של מתנת שכיב מרע (גוסס), שהיה כתוב בה גם שעשו על כך קנין. בבי [בבית] רב משמיה [משמו] של רב אמרי [היו אומרים]: ארכביה אתרי רכשי [הרכיב אותו על שני סוסים], כלומר, עשה במתנה זו שני סוגים של חיזוק. ושמואל אמר: לא ידענא מאי אידון [אין אני יודע מה לדון] בה, בצוואה כזו.

ומסבירים: בבי [בבית] רב משמיה [משמו] של רב אמרי [היו אומרים]: ארכביה אתרי רכשי [הרכיב אותו על שני סוסים], ולאיזה ענין: הרי היא לצד מסויים כמתנת בריא, כיון שעשה קנין כבריא, והרי היא כמתנת שכיב מרע, שכן נתן אותה סמוך למיתתו.

ושניהם לחיזוק; הרי היא כמתנת בריא, שאם עמד והבריא — אינו יכול לחזור בו, ככל מתנה שנותן בריא, שהרי עשה על כך קנין. והרי היא כמתנת שכיב מרע, שאם אמר "הלואתי שהלויתי לפלוני, הריהי נתונה לפלוני במתנה "— הרי הלואתו לפלוני. אף שכרגיל אין הלוואה עוברת מאדם אחד לחבירו בלא מעשה של העברת השטרות, ואולם כיון שהיא מתנת שכיב מרע — מועילה גם מתנה זו.

ושמואל אמר: לא ידענא מאי אידון [אינני יודע מה אדון] בה, בצוואה כזו. ומהו החשש — שמא לא גמר להקנותו, למתנה זו, אלא בשטר שכתב לו, שהרי עשה בו קנין, וכיון שנתכוון להקנאה בשטר לאחר מותו, הרי אין שטר לאחר מיתה.