אימא [אמור] להיפך: "בתולה" שנאמרה גם באנוסה וגם במפותה — לגזירה שוה היא, ואין ללמוד מכאן להוציא בעולה, ומה שנאמר "אשר לא אורסה" (שמות כב, טו), יתפרש כר' יוסי הגלילי — פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר ש"אשר לא אורסה" הוא שבא לגזירה שוה ולא למעט נתארסה ונתגרשה, שהרי גם בזו שאורסה אני קורא בה "נערה בתולה", כלומר, עדיין מתקיים בה חלקו האחר של הכתוב. ומקשים: אדרבה (להיפך), נלמד ש"בתולה" לגזירה שוה היא באה, שהרי אני קורא בה, גם בבתולה וגם בבעולה, "אשר לא אורסה"! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר שהפסוק "בתולה" בא להוציא את הבעולה, ו"אשר לא אורסה" לא בא למעט נתארסה ונתגרשה, אלא לגזירה שווה. שהרי הא [זו שנבעלה], אישתני [נשתנה] גופה, והא [וזו שנתארסה ונתגרשה], לא אישתני [השתנה] גופה, וגם דינה לגבי קנס לא השתנה.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי האי סברא מנא ליה [סברה זו לגבי סכום הקנס במפתה, ומאיזה כסף משלם האונס, מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה מדתניא [יוצא לו הדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת]; נאמר במפתה: "כסף ישקל כמהר הבתולת" (שמות כב, טז), לומר שיהא זה סכום הקנס כמוהר הבתולות, כלומר, חמישים כסף, ומוהר הבתולות יהיה כזה, שיהיה אף הוא בשקלים.

א ומעירים: קשיא [קשה] מדברי ר' עקיבא על דברי ר' עקיבא. שהרי בברייתא שנינו שר' עקיבא אומר שקנסה של זו שנתארסה ונתגרשה גם הוא לאביה, ולא כבמשנתנו שהוא לעצמה! ומשיבים: זו היא מחלוקת של תרי תנאי [שני תנאים] ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' עקיבא.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' עקיבא דמתניתין [של משנתנו], לדעתו לא אתיא [באה] גזירה שוה של "אורסה" "אורסה" ומפקא ליה לקרא מפשטיה [ומוציאה אותו את הכתוב מפשוטו] לגמרי, שהרי לשיטתו מה שנאמר "לא אורסה" מלמדנו שיש הבדל בדין בין מאורסה ושאינה מאורסה, שזו שנתארסה קנסה לעצמה. אלא לר' עקיבא של הברייתא, הרי אתיא [באה] גזירה שוה ומפקא מפשטיה [ומוציאה את הכתוב מפשוטו] לגמרי, שהרי לשיטה זו אין הבדל כלל בין ארוסה ושאינה ארוסה, בניגוד לנשמע מפשוטו של מקרא, המדגיש "אשר לא אורשה".

אמר רב נחמן בר יצחק: קרי ביה [קרא בו] בכתוב זה "אשר לא ארוסה", שאין פירוש הביטוי לא אורסה בעבר, אלא אשר לא ארוסה בהווה, שכעת היא פנויה ואינה ארוסה. ותוהים: לשם כך אין צורך בכתוב מיוחד, הלא ארוסה בת סקילה היא, כלומר, ראויה היא להיסקל, כמפורש בפסוקים אחרים ובודאי אין לה קנס! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס, ולכן, כיון שחידוש הוא אף על גב דמיקטיל [אף על פי שהוא נהרג] משום שבועל נערה ארוסה — הוא גם משלם קנס, על כן השמיע לנו שאין זה כך.

ושואלים: ולדעת רבה שאמר: אכן, חידוש הוא שחידשה תורה בקנס, אף על גב דמיקטיל [אף על פי שהוא נהרג] משלם קנס, אם כן, מאי איכא למימר [מה יש לומר] לשיטתו ולאיזה צורך יש בפסוק זה? ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] רבה כר' עקיבא דמתניתין [של משנתנו] שלשיטתו "לא אורסה" מתפרש כפשוטו ואינו ענין לקנס במקום חיוב מיתה.

תנו רבנן: [שנו חכמים]: אנוסה, קנסה למי — לאביה. ויש אומרים: לעצמה. ותוהים: לעצמה אמאי [מדוע], הלא מפורש במקרא שמשלם לאביה! אמר רב חסדא: הכא [כאן] בנערה שנתארסה ונתגרשה עסקינן [עוסקים אנו] וקמיפלגי בפלוגתא [וחולקים חכמים אלה שבברייתא במחלוקת] של ר' עקיבא דמתניתין [של משנתנו] ור' עקיבא של הברייתא למי הקנס.

ב אמר אביי: בא עליה, על נערה, באונס ומתה לפני שנתחייב בדין — הרי הוא פטור מקנס, שנאמר: "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה" (דברים כב, כט), ומלשון הכתוב משמע — ולא לאבי מתה. ומעירים: מלתא דפשיטא ליה [דבר שהיה פשוט לו] לאביי, מיבעיא ליה [היה מסופק לו] לרבא.

דבעי [ששאל] רבא: האם יש בגר בקבר, כלומר, נערה שנאנסה ולא עמד האונס בדין עד שמתה ועבר משך זמן כזה שאילו היתה חיה היתה כבר בוגרת (שקנסה לעצמה) ורק אז עמד בדין. והשאלה היא: האם כיון שהתחייב בדין בזמן שהיתה כבר צריכה להיות בוגרת אם היתה חיה, הרי הקנס ניתן לה, או אין בגר בקבר ודינה כנערה וקנסה לאביה. וההבדל הנובע מכאן למעשה, אם יש בגר בקבר והקנס היה שייך משום כך לה — הרי של בנה הוי [הוא], שהרי הוא יורש את אמו, או דלמא [שמא] אין בגר בקבר, והקנס, כיון שבמותה היתה נערה, של אביה הוי [הוא].