ואמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: שמע מינה [למד מכאן] מדברי רב כהנא, כי עדים שאמרו "אמנה היו דברינו", שאמנם חתמנו על השטר, אבל היה זה שטר אמנה — אין נאמנין. ומאי טעמא [ומה הטעם]? — כיון שעולה הוא שטר אמנה, שאף החזקתו אסורה — על עולה לא חתמי [אין הם חותמים], ואינם יכולים להרשיע את עצמם שחתמו על דבר עבירה.

אמר ר' יהושע בן לוי: אסור לו לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו, משום שנאמר: "ואל תשכן באהליך עולה" (איוב יא, יד), שאף שהוא עצמו לא יגבה אותו, שמא יתגלגל השטר לידי אחרים ויבואו לגבות בו שלא כדין. במערבא משמיה [בארץ ישראל, משמו] של רב אמרי [היו אומרים]: מה שנאמר "אם און בידך הרחיקהו" (איוב יא, יד) — זה שטר אמנה ושטר פסים (שטר בטחון), ומה שנאמר "ואל תשכן באהליך עולה" (איוב יא, יד) — זה שטר פרוע.

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] על שטר פרוע שהוא עוולה, כל שכן ששטר אמנה הוא עוולה ואסור להשהותו, משום שמעיקרו הוא דבר שקר. ומאן דאמר [ומי שאומר] כי שטר אמנה הוא עוולה — אבל שטר פרוע — לא, ושמא אינו סבור שאסור להשהותו, דזמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא [שפעמים שמשהים אותו ואין מחזירים אותו ללווה בגלל פרוטות, מעותיו של הסופר], שהדין הוא שהלווה משלם לסופר את דמי כתיבת השטר. ואם לא שילם בשעתו, המלווה אינו מחזיר לו את השטר עד שישלם גם את דמי כתיבת השטר.

אתמר [נאמר] בדומה לזה בענין השהיית דברים שיכולים להביא לידי מכשול, ספר תורה או נביאים וכתובים, שאינו מוגה ויש בו שגיאות, אמר ר' אמי: עד שלשים יום מותר לשהותו בלי הגהה, מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר: "ואל תשכן באהליך עולה" (איוב יא, יד).

א אמר רב נחמן: עדים שאמרו "אמנה היו דברינו" שהצדדים הסכימו שלא לפרוע שטר זה — אין נאמנין. וכן אם אמרו: "מודעא היו דברינו", שהמתחייב בשטר זה הודיע לנו קודם לכן שהוא עושה זאת באונס, ומבטל את תוקפו של השטר — אין נאמנין. ואילו מר בר רב אשי אמר: אם אומרים "אמנה היו דברינו" — אין נאמנין, ואם אומרים "מודעא היו דברינו" — נאמנין. מאי טעמא [מה טעם] ההבדל? האי [שטר זה] שעשו עליו מודעה — הרי ניתן ליכתב, שמותר לכתוב שטר כזה, שכן מחמת אונס הוא כותב. והאי [וזה] שטר אמנה — לא ניתן ליכתב. שהרי אמרנו שאסור לכתוב שטר כגון זה.

בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: אם אמרו העדים "תנאי היו דברינו" מהו? כלומר, שמאשרים את חתימתם, אלא אומרים שהיה עוד תנאי בעל פה שלא נכתב בשטר, האם נאמנים הם? וצדדי השאלה: שכשהעדים אומרים ששטר זה אינו תקף משום שקדמה לכתיבתו מודעא של המתחייב, או ששטר זה אמנה הוא, היינו טעמא [זה הטעם] שאין נאמנים — משום דקא עקרי ליה לשטרא [שהם עוקרים את השטר] הכתוב, והאי נמי קא עקר לשטרא [וזה גם כן עוקר את השטר], שהרי כאשר הם מוסיפים שהיה בו תנאי — אין לשטר תוקף כפי שהוא. או דלמא [שמא] תנאי מילתא אחריתי היא [דבר אחר הוא] ואינו נחשב כערעור עצם תוקפו של השטר אלא כתוספת? אמר ליה [לו] רב נחמן: כי אתו לקמן לדינא [כאשר באים אנשים לפנינו לדין], במקרה כזה אמרינן להו [אומרים אנו להם] לבעלי השטר: "זילו [לכו] קיימו תנאייכו [את תנאיכם] וחותו לדינא [ורדו, בואו, לדין]". כלומר, קודם צריכים אתם לברר את ענין התנאי, ואם העדים עדים נאמנים הם — קיימו את התנאי, ואם גם אחר קיום התנאי לא יעכב הנתבע ולא יקיים את התחייבותו — בואו לדין.

על בסיס דברים אלה שואלים שאלה נוספת: עד אחד אומר "תנאי היה בדבר ", ועד אחר אומר "אינו תנאי", כלומר, לא היה כל תנאי בדבר, מה הדין? אמר רב פפא: הלא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי [שניהם בשטר מעולה הם מעידים], שהרי שניהם מעידים שהשטר הוא שטר בעל תוקף, והאי דקאמר [וזה שאומר]: "תנאי היה בשטר ", אם כן הוה ליה חד [הרי הוא עד אחד] בלבד הגורע תוקף השטר — ואין תוקף לדבריו של אחד במקום שנים.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אי הכי [אם כך] אתה סבור, שתוספת תנאי היא כביטול השטר עצמו, אפילו תרוייהו נמי [שניהם גם כן] אם אומרים שהיה תנאי בדבר לא יהיו נאמנים, שהרי קודם לכן העידו שהשטר היה שטר כשר, וכיצד יכולים הם לעקור את תוקפו של השטר על ידי עדותם האחרת? אלא, אמרינן [אומרים אנו]: הני למיעקר סהדותייהו קאתו [אלה לעקור את עדותם הראשונה הם באים], שאין כאן שתי עדויות נבדלות, שאחת באה אחר השניה, אלא שאותם העדים עצמם עוקרים ומגבילים את תוקף עדותם הראשונה, אם כן האי נמי למיעקר סהדותיה קאתי [זה גם כן, העד האחד, לעקור את עדותו שלו הוא בא] ונמצא שעל השטר הזה אין עדות של שתי חתימות, שהרי חתימה אחת אין העדות עליה שלימה. ומסכמים: והלכתא [והלכה] כרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, שאפילו עד אחד נאמן לומר שהיה תנאי בדבר.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: היו שנים חתומין על השטר, ומתו, ובאו שנים מן השוק (אנשים זרים) ואמרו: ידענו שכתב ידם הוא, אבל יודעים אנו גם כן שבזמן החתימה אנוסים היו, או קטנים היו, או פסולי עדות היו — הרי אלו (השנים המעידים על אמינות החתימות) נאמנים לפסול את השטר, משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים אחרים שכתב ידם הוא זה, או שהיה כתב ידם של עדי החתימה יוצא ממקום אחר, וכיצד — משטר אחר שקרא עליו ערער (שהיה מישהו שערער על מהימנותו) והוחזק בבית דין, שבית דין בדקו והוכיחו שהשטר הזה כתוב וחתום כראוי — אין אלו המעידים לפסול את השטר נאמנין עוד, ואין סומכים על עדותם זו.

ושואלים: אם כאשר היו עדים אחרים המקיימים את השטר או שכתב ידם יוצא ממקום אחר, וכי מגבינן ביה כבשטרא מעליא [גובים אנו בו, בשטר זה, כבשטר מעולה]? ואמאי [ומדוע]? הלא תרי ותרי נינהו [שניים ושניים הם], שני עדים החתומים המעידים על כשרות השטר, שחתימותיהם מקויימות, ושני עדים אחרים שאומרים שהשטר פסול, ולכאורה אי אפשר לגבות בו כבשטר כשר!

אמר רב ששת: זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה היא, כלומר, דין הכחשת עדים, כשיש עדויות סותרות, נידון כמו בדיני הזמה, והגבלות שיש בדיני הזמה קיימות גם בדיני הכחשת עדים.