יניח אצבעו (שצורתה כעין יתד) באזניו. והיינו [וזהו] שאמר ר' אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות? ומיד מבררים: מאי טעמא [מה הטעם], מה משמעותה של שאלה זו? אילימא [אם תאמר] שהשאלה היתה משום דמחלקן [שהן מחולקות] זו מזו ואינן מחוברות יחד, הלוא כל חדא וחדא [אחת ואחת] מן האצבעות למילתיה עבידא [לעניינה היא עשויה], ודרושה לאדם לא רק לצרכי חולין אלא גם לצרכי שמיים. שאמר מר [החכם]: זו, האצבע הקטנה, היא זרת, שממנה עד קצה הבוהן מודדים את מידת הזרת, המשמשת במעשה החושן, בבגדי הכהן הגדול. זו שלאחריה היא קמיצה, שבה מתחילים את קמיצת המנחות במקדש. זו האמצעית היא אמה, שמקצה אצבע זו עד המרפק היא מידת האמה. זו שליד הבוהן היא אצבע, שבה מזים את דם הקרבנות על המזבח. זה, הבוהן, הוא גודל שעליו נותנים דם ושמן לטהרת המצורע.

אלא השאלה היתה: מה טעם משופות (מחודדות) האצבעות כיתידות? והטעם הוא — שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יניח אצבעותיו באזניו. כיוצא בו תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מפני מה אוזן כולה קשה והאליה שמתחתיה רכה? — שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יכוף אליה לתוכה של האוזן, כדי שלא ישמע. תנו רבנן [שנו חכמים]: אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני שהן, האזניים, רגישות ביותר ורואים אנו שהן נכוות תחלה (ראשונה, קודם) לאיברים אחרים, ולכן ראוי לו להיזהר שלא ייענש בהן על שמיעת דברים מגונים.

א איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: מהו לבעול בתחלה, כלומר, לבעול בתולה, בשבת. וצדדי השאלה: האם דם בתולים מיפקד פקיד [פקוד, אצור וכנוס] במקומו ורק שותת ויוצא על ידי הבעילה, או שמא חבורי מיחבר [מחובר הוא בגוף] ויוצא על ידי הדחיקה?

מכאן מפתחים ומרחיבים את הבעיות: ואם תימצי (תרצה) לומר ותחליט כי דם מיפקד פקיד [פקוד] ואין בבעילה משום איסור עשיית חבורה, אזי יש לשאול: האם בזמן הבעילה לדם הוא צריך, ושרי [ומותר], שהרי הוצאת דם כזה אין בה משום מלאכה. או דלמא [שמא] לפתח הוא צריך שבקריעת קרום הבתולים עושה פתח, ואסיר [ואסור] לעשות פתח בשבת.

ואם תימצי לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי [מעצמו הוא בא], שאינו מתכוון ליצור פתח, אלא תוך כדי הבעילה נוצר פתח זה מאליו, אזי השאלה היא: האם הלכה כשיטת ר' שמעון שאמר בדיני שבת כי דבר שאין מתכוין, שאם עשה האדם דבר, ואגב כך, בלא להתכוון לכך, נעשתה מלאכה אחרת, הרי זה מותר, או הלכה כשיטת ר' יהודה שאמר שגם דבר שאין מתכוין אסור?

ואם תימצי לומר כי הלכה כשיטת ר' יהודה בדין זה, יש עוד לשאול: האם מקלקל הוא אצל הפתח, שאפשר לומר שיצירת פתח זה היא בעצם קלקול, ולא מלאכה, שהיא לפי הגדרתה דווקא מלאכת תיקון, או מתקן הוא אצל הפתח?

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך היו צדדי השאלה: ואם תימצי לומר שדם חבורי מיחבר [מחובר הוא בגוף] ויוצא על ידי הדחיקה, האם בבעילה לדם הוא צריך, ואסור, שהוא עושה חבורה בכוונה, או דלמא [שמא] להנאת עצמו שבבעילה הוא צריך, ושרי [ומותר]?

ואם תימצי לומר להנאת עצמו הוא צריך, ודם ממילא קאתי [מעצמו הוא בא] ואינו מתכוון לו, האם — הלכה כשיטת ר' יהודה בדבר שאינו מתכוון או הלכה כשיטת ר' שמעון?

ואם תימצי לומר שהלכה כשיטת ר' יהודה שאף דבר שאינו מתכוון אסור, עדיין יש לשאול: האם מקלקל הוא בחבורה זו או מתקן בחבורה זו הוא?

ואם תימצי (תרצה) לומר כי מקלקל בחבורה הוא, האם במקלקל הלכה כשיטת ר' יהודה, שהעושה בשבת מעשה של קלקול אינו חייב עליו, אפילו מכוון למעשהו,