הכי קאמר [כך אמר]: וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל — הוא ישן בין האנשים, ואשתו ישנה בין הנשים, ואולם האבל אפילו בעל כבר — הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים.

ושואלים: למימרא [האם לומר] ולהסיק מכאן שאבילות קילא ליה [קלה לו, בעיניו] מנדה? שהרי אם נידה היא, סומכים עליו אחרי שבעל ואין חוששים שיבוא לבעול אותה, ובאבילות אנו חוששים לכך ואין מניחים להם להתייחד.

והאמר [והרי אמר] ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא: כל מלאכות שאשה עושה לבעלה (בשביל בעלה) — גם אשה נדה עושה אותן המלאכות לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה שלו, והרחצת (רחיצת) פניו ידיו ורגליו שהם דברים של חיבה, ויש בהם קירוב יתר, ואילו גבי אבילות תניא [שנינו בברייתא]: אף על פי שאמרו שאין אדם רשאי לכוף את אשתו כשהיא אבילה להיות כוחלת את עיניה ולהיות פוקסת את לחייה, באמת אמרו (הלכה מקובלת היא): מוזגת לו הכוס, ומצעת לו המטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. הרי שבזמן אבילות אין אנו חוששים שמא מתוך דברים של חיבה שביניהם יבוא לבעול אותה, ובנידה אנו מרחיקים יותר!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמרו שיש להרחיק, מדובר באבילות דידיה [שלו], וכאן שהקילו במזיגת הכוס ושאר דברים הגורמים לחיבה — באבילות דידה [שלה], שבאמת אבילות אינה חמורה בעיניו כאיסור נידה, אלא שכאשר האשה היא האבלה, גם אם יתגבר יצרו עליו — לא תשמע לו האשה, ולכן לא גזרו הרחקות יתירות.

ומקשים: והא [והרי] באותה ברייתא אביו של חתן או אמה של כלה קתני [שנה], ומכאן שאין הבדל אם היתה זו אבילות שלו או שלה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנה] והשווה אבילות שלו ושלה, הרי זה אשארא [על השאר], שאר דיני אבילות המוזכרים שם, אבל לא לענין מניעת הייחוד בין הבעל והאשה.

ומקשים עוד: ומי שאני [והאם שונה] בין אבילות דידיה [שלו] לאבילות דידה [שלה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מי שמת חמיו או חמותו — אינו יכול לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא אף הוא כופה (הופך) את מטתו כמנהג אבל, ונוהג עמה אבילות. וכן היא שמת חמיה או חמותה — אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא אף היא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות. ומכל מקום לא נאמר באבילות שלו שצריך להיזהר שלא יתייחד עמה.

ומשיבים: תני [שנה והוסף כך]: באבילות דידיה [שלו] הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. ומקשים: הא [הרי] "וכן" קתני [שנה]. משמע שאין הבדל בין המקרים! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנה] "וכן", הרי זה רק לענין כיחול ופירכוס. ומקשים: והא [והרי] "עמו" קתני [שנה], מאי לאו [האם לא] הכוונה עמו במטה, ואף על פי כן אין חוששים שיבעל אותה! ודוחים: לא, הכוונה היא עמו בבית. וכדאמר ליה [וכפי שאמר לו] רב לחייא בריה [בנו] כשמת אביה של אשתו: באפה [בפניה] של אשתך נהוג אבילותא [באבילות], שלא באפה [בפניה] לא תנהוג אבילותא [אבילות], אף כאן הכוונה "עמו" — בפניו.

רב אשי אמר שהשאלה ששאלנו אינה נכונה מעיקרה: מי קמדמית אבילותא דהכא לאבילותא דעלמא [האם יכול אתה לדמות אבילות של כאן לאבילות בכלל]? שהרי אבילותא דעלמא חמיר [אבילות בכלל חמורה] היא עליו ולא אתי [יבוא] לזלזולי ביה [לזלזל בה], ואילו אבילות דהכא [של כאן], כיון דאקילו רבנן [שהקילו בה חכמים], אתי לזלזולי ביה [יבוא לזלזל בה].

ושואלים: מאי קולא [מה היא ההקלה] שהקלו פה חכמים? אילימא דקתני [אם תאמר מה ששנה] שבועל בעילת מצוה ופורש — אולם התם [שם] הלא הטעם הוא משום שלא חל עליו עדיין אבילותא [דין אבילות], שכן אבילות מתי היא מתחילה, אי [אם] לדעת ר' אליעזר — עד שיצא המת מפתח הבית לקבורה, אי [אם] לדעת ר' יהושע — עד שיסתם הגולל (כיסוי הקבר), וכאן, כיון שהמת לא הוצא עדיין מן הבית אלא הוא בחדר — לא חלים על קרוביו דין אבילות, ואין כאן איפוא שום הקלה בדין אבילות.

אלא יש לומר כי ההקלה היא בכך, דקתני [ששנה]: נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. וכיון שהקלו עליו שנוהג בשמחת חתונה למרות שהוא אבל — שמא יחטא להקל באבלו, ולכן אסרו עליהם להתייחד.

א באותה ברייתא אמר מר [החכם]: בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצאי שבת. ושואלים: בשלמא [נניח] בערב שבת לא יבעל משום חבורה שעושה כאשר בא על בתולה, אלא במוצאי שבת אמאי [מדוע] לא?

אמר ר' זירא: