סקר
מסכת בבא קמא:





 

פירוש שטיינזלץ

אי לאו דעתא צילותא [או שאין זו דעה צלולה] ואין הוא מגיע להבנה ברורה ושלימה, ומכל מקום, לדעתו לעולם חדא דעתא [דעה אחת] הוא, כלומר, החרש עומד כל ימיו בדרגה אחת של דעת. או דלמא פשיטא ליה דדעתיה קלישתא ולאו דעתא צילותא [שמא פשוט לו שדעתו קלושה ולא דעה צלולה] היא, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] של הספק: כיון של עתים הוא חלים [בריא] ודעתו צלולה ועתים שוטה ואין דעתו צלולה, שאינו כל ימיו באותה דרגת הבנה, וזו משתנה מפעם לפעם, יש לפיכך להסתפק במעמדו.

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה]? מה ההבדל אם מגדירים את דעת החרש בדרך זו או אחרת? — לענין להוציא אשתו בגט. אי אמרת חדא דעתא הוא [אם אומר אתה שדעת חרש דעה אחת היא] — אם כן כקדושין כך גירושין, וכיון שבקידושין היתה לו דעה קלושה, אף בגירושין היתה לו דעה כזאת, ויכול לגרשה.

ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] שעתים חלים [בריא] ועתים שוטה — אם כן קדושי מצי מקדש [לקדש יכול הוא], כי אנו מחמירים וחוששים שמא בריא וצלול היה באותה שעה, אבל גרושי לא מצי מגרש [לגרש אינו יכול], שאין להתיר את אשתו, מפני החשש שמא בשעה זו שוטה היה. ואם כן מאי [מה] הפתרון לשאלה? והואיל שלספק זה לא נמצא פתרון נשארה השאלה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה, כי מי שנשתטית אשתו — אינו מוציא אותה. אמר ר' יצחק: דבר תורה שוטה מתגרשת, מידי דהוה [כמו שהדבר הוא] אצל הפקחת, שמתגרשת בעל כרחה. וכיון שאין צורך בדעת האשה בגירושין, הרי חסרון דעתה של השוטה אינו גורם מעכב בגירושיה. ואולם, מה טעם אמרו חכמים אינה מגורשת? שלא ינהגו בה אנשים מנהג הפקר, שכיון שאין בה דעת, ואין לה בעל שישמור אותה — יש לחשוש שינהגו בה מנהג הפקר.

ומבררים: היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? מה טיבה של שוטה זו? אילימא [אם תאמר] שהיא כזו שיודעת לשמור את גיטה, שמבינה מהו ענין הגט, ויודעת גם לשמור את עצמה — מי נהגי [האם נוהגים] בה מנהג הפקר? הרי יודעת היא לשמור את עצמה! אלא צריך לומר, שמדובר באשה שאין יודעת לשמור לא את גיטה ולא את עצמה.

ואולם, האם אפשר לומר במקרה כזה כי דבר תורה שוטה מתגרשת? והא [והרי] אמר דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' ינאי, נאמר: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד, ג), כלומר, מי שיש לה יד, דהיינו, שהיא אישיות בעלת דעת לגרש עצמה, לקבל את גיטה, יצתה (יצאה) זו, שוטה גמורה, שאין לה יד לגרש עצמה.

ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל באופן שונה במקצת, נאמר שם: "ושלחה מביתו", כלומר, שיכול לגרש את מי שמשלחה מביתו ואינה חוזרת, יצתה זו, השוטה, שמשלחה וחוזרת, שאינה מבינה מהו ענין הגירושין.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] ההלכה של ר' יצחק אלא באשה שיודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה, שעל פי דבר תורה שוטה כזו מתגרשת, דהא [שהרי] יודעת לשמור גיטה, ואמור רבנן [ואמרו חכמים] שלא ליפקא [יוציא, יגרש], כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר, שהרי אינה יודעת לשמור עצמה.

אמר אביי: דיקא נמי [מדוייק גם כן], שכך צריך להבין את המשנה, דקתני גבי דידה [ששנה לגביה] "נשתטית לא יוציא", וגבי דידיה [ולגביו] שנה אם נשתטה הוא "לא יוציא עולמית", ויש להבין, מאי שנא הכא דקתני [במה שונה הענין כאן ששנה] "עולמית" ומאי שנא התם במה שונה הענין שם] שלא קתני [שנה] "עולמית"? אלא האם לא שמע מינה [תלמד מכאן], כי הא [זו] שאין שוטה יכול לגרש — דאורייתא [מן התורה], הא [זו] כשהיא שוטה — דרבנן [מדברי סופרים], שמפני גזירת חכמים לא יגרשנה, ולכן לא הוסיף "עולמית".

ב שנינו במשנה, שאמר ר' יוחנן בן נורי: מפני מה אשה שנתחרשה יוצאה והאיש שנתחרש אינו מוציא? ועל כך איבעיא להו [נשאל להם ללומדים] מה כוונת הדברים? האם ר' יוחנן בן נורי, לגבי איש שהוא חרש, פשיטא ליה [פשוט לו] שאינו יכול לגרש, ולגבי אשה קמיבעיא ליה [מסופק לו] האם אפשר לגרשה כשהיא חרשת. או דלמא [שמא], אשה חרשת פשיטא ליה [פשוט לו] שאפשר לגרש אותה, ולענין איש חרש קמיבעיא ליה [נסתפק לו] מדוע אינו יכול לגרש.

ומביאים הוכחה, תא שמע [בוא ושמע]: מדקאמרו ליה מה שאמרו לו] לר' יוחנן בן נורי כהסבר להבדל: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת — שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו — שמע מינה [למד מכאן] כי בענין איש קמיבעיא ליה [נסתפק לו] ולא לגבי האשה. שאם היה מסופק לו בענין האשה, אם כן היה להם לנקוט בלשון "אינה דומה האשה לאיש וכו'". ודוחים: אדרבה (להיפך), מדקאמרו ליה מה שאמרו לו] חכמים בהמשך המשנה "אף זו כיוצא בה", שמע מינה [למד מכאן] כי בענין אשה קמיבעיא ליה [נסתפק לו].

אלא כך צריך לפרש: ר' יוחנן בן נורי לדבריהם של חכמים קאמר להו [אמר להם], ולפי שיטתם. וכך צריך להבין את שאלתו: לדידי, כי היכי [לשיטתי, כמו] שהאיש לא מצי מגרש [אינו יכול לגרש]אשה חרשת נמי לא מיגרשא [גם כן אינה מתגרשת], אלא לדידכו [לשיטתכם], מאי שנא [במה שונה] אשה ומאי שנא במה שונה] איש! אמרו ליה [לו]: אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת.

ג שנינו במשנה: העיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה חרשת שהשיאה אביה, ונישואיה תופסים מן התורה, ובכל זאת יוצאת בגט כשבגרה אף שאינה בת דעת. אמר רבא: מתוך עדותו זו של ר' יוחנן בן גודגדא נלמד שאם אמר לעדים: "ראו גט זה שאני נותן לאשתי ", ובפועל אמר לה בלשון זה: "כנסי (קחי) שטר חוב זה" — הרי זו מגורשת, אף שבשעת נתינת הגט לא ידעה האשה שהוא גט.

וכך הוא למד: מי [האם] לא אמר ר' יוחנן בן גודגדא כי לא בעינן [צריכים אנו] את דעתה, ואין צורך שהאשה תבין שהיא מקבלת גט — הכא נמי [כאן גם כן] לא בעינן [צריכים אנו] את דעתה, ואפילו היא חושבת שזה שטר חוב — מגורשת. ושואלים: הרי לכאורה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאין צורך בדעת האשה, ומה איפוא חידש רבא?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] מכיון שאמר לה "כנסי שטר חוב זה" — שמא בטולי בטליה [ביטל אותו את הגט], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אנו רואים בזה נוסח של ביטול. שכן אי איתא דבטליה [אם אכן ביטלו] — לעדים הוה קאמר להו [היה אומר להם], ומכיון שלא אמר לעדים — לא בטליה [ביטלו] ולא מידי [כלום]. והאי דקאמר הכי [וזה שאמר כך] "כנסי שטר חוב" — מחמת כיסופא [בושה] הוא דקאמר להו [שאמר להם, לה, כך], שבאמת התכוון לגרשה, ואמר לה באופן כזה שלא תדע בשעת מעשה מה הוא עושה.

ד מסופר: רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא [אבדו לו מפתחות של בית המדרש] ברשות הרבים בשבתא [בשבת], ואי אפשר היה לפתוח את בית הכנסת, כי לא יכלו להביא את המפתח מכיון שאסור לטלטל ברשות הרבים, אתא לקמיה [בא לפני] ר' פדת לשאול מה לעשות. אמר ליה [לו] ר' פדת: זיל [לך]

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר