מפנקי [אנשים מפונקים] שאינם יכולים ללכת אלא בנעליים, ובנעליים אסור להיכנס למקדש, דכתיב [שנאמר]: "כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" (ישעיהו א, יב), וכניסה בנעליים נקראת בפי הנביא רמיסה.

א תנא [שנה החכם]: הערל והטמא פטורין מן הראייה. ומבררים: בשלמא [נניח] טמא פטור — משום דכתיב [שנאמר]: "ובאת שמה" "והבאתם שמה" (דברים יב, ה-ו), שסמיכות הפסוקים באה ללמד: כל שישנו בביאה שרשאי לבוא למקדש — ישנו גם בחובת הבאה של קרבנות, וכל שאינו בביאה שאינו רשאי לבוא למקדש — אינו בחובת הבאה. וכיון שלטמא אסור להיכנס למקדש, אין עליו גם לשלוח קרבנות!

אלא ערל מנלן [מניין לנו] שפטור? ואומרים: הא מני [זו כשיטת מי היא] כדעת ר' עקיבא היא, דמרבי [שהוא מרבה, לומד בדרך "ריבוי"] לערל ודן אותו כטמא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' עקיבא אומר: נאמר "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" (ויקרא כב, ד), הכפילות "איש איש" באה לרבות את הערל שיהא דינו כמו הטמאים המוזכרים בפסוק.

תנו רבנן [שנו חכמים]: טמא פטור מן הראייה, דכתיב [שנאמר] "ובאת שמה" "והבאתם שמה", ולמדים מזה: כל שישנו בביאה — ישנו בהבאה, וכל שאינו בביאה — אינו בהבאה.

ר' יוחנן בן דהבאי אומר משום (בשם) ר' יהודה: סומא באחת מעיניו פטור גם הוא מן הראייה, שנאמר: "יראה" ואפשר גם לקרוא "יראה" ואנו יכולים ללמוד: כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה בא לראות בשתי עיניו, שזו דרך ראייה שלימה, אף בא ליראות אינו אלא כשרואה בשתי עיניו.

ב כיון שהוזכר כתוב זה מספרים כי רב הונא כי מטי להאי קרא [כאשר היה מגיע לכתוב זה] "יראה" "יראה", בכי [היה בוכה]. אמר: עבד שרבו (אדוניו) היה מצפה לראותו, בסוף יתרחק האדון ממנו ולא ירצה בו עוד, דכתיב [שנאמר]: "כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי" (ישעיה א, יב).

ובדומה לזה, רב הונא כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לכתוב זה, היה בוכה], נאמר: "וזבחת שלמים ואכלת שם" (דברים כז, ז), עבד שרבו מצפה לו לאכול על שלחנו יתרחק האדון ממנו? דכתיב [שנאמר]: "למה לי רב זבחיכם יאמר ה'" (ישעיה א, יא).

ועוד מסופר: ר' אלעזר כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה]: "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו" (בראשית מה, ג), ומה תוכחה של בשר ודם כך, שלא יכלו האחים לענות דבר, תוכחה של הקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה. ועוד: ר' אלעזר כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], נאמר: "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אתי" (שמואל א' כח, טו), ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין כשהועלה באוב, משום שחשב שנקרא לדין שמים, אנו על אחת כמה וכמה צריכים להתיירא!

ומבררים: שמואל מאי [מה] היא, מה ענין זה שאומרים שהתיירא — דכתיב [שנאמר]: "ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עלים מן הארץ" (שמואל א' כח, יג) "עלים" בלשון רבים תרי [שניים] משמע, חד [אחד מהם] היה שמואל, ואידך [והאחר] מי הוא — דאזל [שהלך] שמואל ואתייה [והביאו] למשה בהדיה [אתו]. אמר ליה [לו]: דלמא [שמא] חס ושלום לדינא מתבעינא [לדין שמים אני נתבע], קום בהדאי, דליכא מילתא דכתבת באורייתא דלא קיימתיה [עמוד אתי והעד בי, שאין דבר שכתבת בתורה שלא קיימתיו].

ועוד: ר' אמי כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], שנאמר: "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה" (איכה ג, כט), אמר: כולי האי [כל זה] ובכל זאת רק אולי יש תקוה?! ר' אמי כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], נאמר: "בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'" (צפניה ב, ג), אמר: כולי האי [כל זה] ובכל זאת רק אולי?! ר' אסי כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], נאמר: "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' אלהי צבאות" (עמוס ב, טו), אמר: כולי האי [כל זה] ובכל זאת רק אולי?!

רב יוסף כי מטי להאי קרא, בכי [כאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה], נאמר: "ויש נספה בלא משפט" (משלי יג, כג), אמר: מי איכא דאזיל בלא זמניה [האם יש מי שהולך בלא זמנו]? ונמצא שמת ללא סיבה! לעצם הענין משיבים: אין [כן], כך קורה לעיתים, כי הא [כמו מעשה זה] שהיה, שרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה [היה מצוי אצלו] מלאך המות והיה רב ביבי רואה כיצד מתים אנשים בידי מלאך זה. אמר ליה [לו] מלאך המוות לשלוחיה [לשלוחו]: זיל אייתי [לך הבא] לי, הרוג את מרים מגדלא [הגודלת, קולעת] את שיער נשייא [הנשים]. אזל אייתי ליה [הלך והביא לו] את מרים מגדלא דרדקי [מגדלת התינוקות].

אמר ליה [לו] מלאך המוות: אנא [אני] את מרים מגדלא [גודלת] שיער נשייא [הנשים] אמרי לך [אמרתי לך] להביא! אמר ליה [לו] השליח: אי הכי, אהדרה [אם כך, אחזיר אותה] לחיים! אמר ליה [לו] מלאך המוות: הואיל ואייתיתה [וכבר הבאת אותה] — ליהוי למניינא [שתהיה כאן להשלים את מנין] המתים! הרי שיש דוגמה של אשה שמתה לא במשפט אלא בטעות. ושאל אותו: אלא כיון שלא הגיע זמנה למות היכי יכלת [איך יכולת] לה להמית אותה? וסיפר לו השליח שהיתה הזדמנות, הות נקיטא מתארא [היתה מחזיקה מרדה] בידה והות קא שגרא [והיתה משלחת אותו]