בפרוזבוטי בעניות, בשטר עניות, משום שמרדכי ידע את מוצאו של המן, שהיה נמוך ביותר. אמר רב פפא: וקרו ליה עבדא דמזדבן בטלמי [וקוראים לו עבד שנמכר בלחם].

נאמר: "וכל זה איננו שוה לי" — מלמד שכל גנזיו של אותו רשע היו חקוקין (מצויירים) על לבו ובשעה שהיה רואה את מרדכי יושב בשער המלך, אמר: כל זה שנמצא כאן על לבי איננו שוה לי.

ואמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא: עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנאמר: "ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו" (ישעיהו כח, ה), מאי [מה פירוש] "לעטרת צבי ולצפירת תפארה" — לעושין צביונו (רצונו) ולמצפין ("צפירת") תפארתו. יכול תהא זו בשורה לכל — תלמוד לומר: "לשאר עמו" — למי שמשים עצמו כשירים כדבר טפל וקטן, ומי שמחשיב עצמו אינו זוכה לכך.

ובהמשך "ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה" (ישעיהו כח, ו) — זה המשפט שעושה אדם הדן את יצרו שלו וכופהו לשוב בתשובה. ו"ליושב על המשפט" — זה הדן אמת לאמתו אצל האחרים. "ולגבורה" — זה המתגבר על יצרו. "משיבי מלחמה" — אלה שנושאין ונותנין בהלכה במלחמתה של תורה. "שערה" — אלו תלמידי חכמים שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שמתוך שהם באים ראשונים ויוצאים אחרונים, הרי הם נעשים כשוערים.

ובהמשך מפרש מקראות אלה, אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו ישראל שאתה עושה להם ניסים, מאלו, מאומות העולם? אמר לה הקדוש ברוך הוא: ישראל עסקו בתורה, אומות העולם לא עסקו בתורה.

אמר ליה [לו] מידת הדין לקדוש ברוך הוא: "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן היין תעו מן השכר שגו ברואה פקו פליליה" (ישעיהו כח, ז), ואין "פקו" אלא גיהנם, שנאמר: "ולא תהיה זאת לך לפוקה" (שמואל א' כה, לא), ואין "פליליה" אלא דיינין, שנאמר: "ונתן בפללים" (שמות כא, כב) שגם ישראל חטאו וראויים לעונש.

א ושוב לפירוש המגילה, נאמר באסתר: "ותעמד בחצר בית המלך הפנימית" (אסתר ה, א), אמר ר' לוי: כיון שהגיעה לבית הצלמים שהיה בפנים, נסתלקה הימנה שכינה. מיד אמרה: "אלי אלי למה עזבתני" (תהלים כב, ב)?! שמא נסתלקה ממני שכינה, משום שאתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון,

או שמא נסתלקה ממני שכינה על שקראתיו את המן בתפילתי "כלב", שנאמר: "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" (תהלים כב, כא) חזרה וקראתו בתפילתה "אריה", שנאמר: "הושיעני מפי אריה" (תהלים כב, כב).

נאמר: "ויהי כראות המלך את אסתר המלכה עומדת בחצר נשאה חן בעיניו..." (אסתר ה, ב), אמר ר' יוחנן: שלשה מלאכי השרת נזדמנו לה באותה שעה, אחד שהגביה את צוארה שתעמוד ישר ולא תתבייש, וזה מרומז בפסוק "נשאה חן", ואחד שמשך חוט של חסד ויופי עליה, ואחד שמתח את השרביט של המלך,

וכמה מתחו? אמר ר' ירמיה: שתי אמות היה השרביט והעמידו על שתים עשרה, ואמרי לה [ויש אומרים] שהעמידו על שש עשרה, ואמרי לה [ויש אומרים] על עשרים וארבע. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: העמידו על ששים אמה, וכן אתה מוצא שירבוב כזה באמתה (ידה) של בת פרעה ששלחה את ידה לקחת את משה, וכן אתה מוצא בשיני רשעים, דכתיב [שנאמר]: "שני רשעים שברת" (תהלים ג, ח), ואמר ריש לקיש: אל תקרי [תקרא] "שברת" אלא "שריבבת" (ראה ברכות נד,ב). רבה בר עופרן אמר משום ר' אלעזר ששמע מרבו ורבו מרבו: השתרבב השרביט מאתים אמה.

נאמר: "ויאמר לה המלך (לאסתר המלכה) מה בקשתך... עד חצי המלכות ותעש" (אסתר ה, ג-ו) ומעירים: רק חצי המלכות, ולא כל המלכות?! מדוע אמר לה בלשון זו? אלא הכוונה ולא דבר שחוצץ למלכות, שיש דבר שהמלכות בשום אופן לא תסכים ומאי ניהו [ומה הוא] — בנין בית המקדש, שבדבר זה לא ימלא בקשתה.

נאמר שבקשה אסתר: "יבא המלך והמן היום אל המשתה" (אסתר ה, ד). תנו רבנן [שנו חכמים]: מה ראתה אסתר שזימנה את המן אל המשתה? ר' אליעזר אומר: פחים טמנה לו, שנאמר: "יהי שלחנם לפניהם לפח" (תהלים סט, כג) וסמכה על כך שתוכל להכשיל את המן במשתה.

ר' יהושע אומר: מבית אביה למדה לעשות כן, ששמעה בביתה שמזכירים את מה שנאמר: "אם רעב שנאך האכילהו לחם" (משלי כה, כא). ר' מאיר אומר: זימנה אותו כדי שיהיה כל הזמן סמוך לה שלא יטול עצה וימרוד במשך הזמן, כשיראה שאחשורוש כועס עליו.

ר' יהודה אומר: זימנה את המן כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית, שאם היא מרחקת אותו היה המן חושד בה. ר' נחמיה אומר: כדי שלא יאמרו ישראל: אחות יש לנו בבית המלך, ויסיחו דעתן מן בקשת הרחמים מה'. ר' יוסי אומר: עשתה זאת כדי שיהא מצוי לה בכל עת, שאולי בתוך כך תהא לה הזדמנות להכשילו באיזשהו דבר לפני המלך. ר' שמעון בן מנסיא אומר: אולי ירגיש המקום (הקדוש ברוך הוא) שהכל תומכים בהמן ואין איש עוזר לישראל ויעשה לנו נס.

ר' יהושע בן קרחה אומר: נתכוונה כך — אסביר לו פנים כדי שיחשוד בנו המלך שאנחנו מיודדים כדי שיהרג הוא והיא יחד, ואולי בשל מות המן תתבטל הגזירה. רבן גמליאל אומר: מלך הפכפכן היה וקיותה אסתר שאם יראה אחשורוש את המן פעמים רבות סופו שישנה דעתו עליו. אמר רבן גמליאל: עדיין צריכים אנו למודעי, לדבריו של ר' אלעזר המודעי, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר המודעי אומר: קנאתו במלך קנאתו בשרים, כלומר, גרמה שיתקנאו בו המלך והשרים, ובכך תביא למפלתו.

רבה אמר: הסיבה שבגללה הזמינה את המן לסעודה היתה, שרצתה לקיים מה שנאמר: "לפני שבר גאון" (משלי טז, יח), שלפני שבירת הרשעים, יש להביאם לידי גאוה. אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: עשתה כן כדי לקיים את דברי הכתוב: "בחמם אשית את משתיהם והשכרתים למען יעלוזו וישנו שנת עולם" (ירמיה נא, לט). מסופר: אשכחיה [מצא אותו] רבה בר אבוה לאליהו הנביא ושאל: כמאן חזיא [כמי, כדעת מי ראתה] אסתר ועבדא הכי [ועשתה כך]? מה היה טעמה באמת? אמר ליה [לו]: ככולהו תנאי וככולהו אמוראי [כדעת כל התנאים וכדעת כל האמוראים], כלומר, שחשבה אסתר על כל הנימוקים שאמרנו.

נאמר: "ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו" (אסתר ה, יא) ושואלים: וכמה הם רב בניו? אמר רב: שלשים היו, עשרה מהם מתו, ועשרה נתלו כמפורש במגילה, ועשרה נותרו בחיים והם מחזרין על הפתחין.

ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: אותן שמחזרין על הפתחין שבעים הויא [היו], דכתיב [שנאמר]: "שבעים בלחם נשכרו" (שמואל א' ב, ה), אל תקרי [תקרא] "שבעים" אלא "שבעים".

ורמי בר אבא אמר: כולן כל בניו מאתים ושמונה הוו [היו], שנאמר: "ורוב בניו", והוא מאתים ושמונה לפי חשבון גימטריה. ושואלים: "ורוב" בגימטריא מאתן וארביסר הוו [מאתים וארבעה עשר הם]! אמר רב נחמן בר יצחק: "ורב" כתיב [נאמר] חסר, וזהו בדיוק מאתים ושמונה.

כתיב [נאמר]: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" (אסתר ו, א), אמר ר' תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא. ורבנן אמרי: נדדו עליונים, נדדו תחתונים, כלומר, גם שינה של מלך עולם וגם שינה של המלך אחשורוש. רבא אמר: שנת המלך אחשורוש ממש,

והסיבה לכך היתה זו: נפלה ליה מילתא בדעתיה [נפל לו דבר בדעתו] ואמר: מאי דקמן דזמינתיה [מה הוא זה שלפנינו שהזמינה] אסתר להמן? דלמא [שמא] עצה קא שקלי עילויה דההוא גברא למקטליה [הם מטכסים על אותו אדם, עלי, להרוג אותו]. הדר [חזר] ואמר לעצמו: אי הכי [אם אכן היה כך] האם לא הוה גברא דרחים לי [היה אדם שאוהב אותי] דהוה מודע לי [שהיה מודיע לי] שיש קנוניה כזאת? הדר [חזר] ואמר לעצמו: דלמא איכא איניש דעבד בי טיבותא ולא פרעתיה, משום הכי מימנעי אינשי ולא מגלו לי [שמא יש אדם שעשה לי טובה ולא פרעתי לו כגמולו, ומשום כך נמנעים אנשים ואינם מגלים לי] סוד, לפי שיודעים הם שאין להם רווח בדבר, מיד — "ויאמר להביא את ספר הזכרנות דברי הימים" (אסתר ו, א).

נאמר: "ויהיו נקראים לפני המלך" (אסתר ו, א), ומסבירים: מלמד שהיו נקראים מאיליהן. נאמר בהמשך: "וימצא כתוב" (אסתר ו, ב) ושואלים: "כתב" מבעי ליה [צריך היה לו] לומר, ומדוע נאמר בלשון הווה? ומסבירים: מלמד