נאמרה עצירה באשה שאינה יולדת, שנאמר: "כי עצר עצר ה' בעד כל רחם" (בראשית כ, יח), ונאמרה עצירה בגשמים, דכתיב [שנאמר]: "ועצר את השמים" (דברים יא, יז).

כיוצא בו נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים, נאמר לידה באשה כגון האמור ברחל שפתח ה' את רחמה, דכתיב [שנאמר]: "ותהר ותלד בן" (בראשית ל, כג), ונאמר לידה בגשמים, דכתיב: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה" (ישעיהו נה, י).

וכיוצא בזה נאמר פקידה באשה, ונאמר פקידה בגשמים. נאמר פקידה באשה, דכתיב [שנאמר]: "וה' פקד את שרה" (בראשית כא, א), ונאמר פקידה בגשמים, דכתיב: "פקדת הארץ ותשקקה רבת תעשרנה פלג אלהים מלא מים" (תהלים סה, י).

על פסוק זה שואלים: מאי [מה] פירוש "פלג אלהים מלא מים"? תנא [שנה החכם]: כמין קובה (חדר קטן) יש ברקיע שממנה גשמים יוצאין.

אמר ר' שמואל בר נחמני: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בגשמים: "כל אשר יצום על פני תבל ארצה אם לשבט אם לארצו אם לחסד ימצאהו" (איוב לז, יב-יג), כוונתו: "אם לשבט", אם גזר הדין הוא לרעה — הרי יורד הגשם בהרים ובגבעות, "אם לחסד ימצאהו לארצו" — בשדות ובכרמים.

או באופן אחר: "אם לשבט" — יורד הגשם במטר עז הטוב רק לאילנות, "אם לארצו" — יורד לזרעים, "אם לחסד ימצאהו" — אלו גשמים היורדים לבורות, שיחין (בורות מרובעים), ומערות (בורות מקוריים) שהמים מספיקים גם לימות החמה.

א מסופר: בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא [היה רעב ודבר], אמרי: היכי נעביד [אמרו החכמים: איך נעשה]? ניבעי רחמי אתרתי [נבקש רחמים, נתפלל על שתיהם] — לא אפשר, שאין מבקשים על שני דברים כאחד. אלא ליבעי רחמי אמותנא, וכפנא ניסבול [נבקש רחמים על הדבר ואת הרעב נסבול]. אמר להו [להם] ר' שמואל בר נחמני: ניבעי רחמי אכפנא, דכי יהיב רחמנא שובעא — לחיי הוא דיהיב [נבקש רחמים על הרעב, שכאשר נותן ה' שובע — לחיים הוא שנותן] ואם תישמע תפילתנו, ממילא תיעצר המגפה, דכתיב [שנאמר]: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמה, טז).

ומסבירים: ומנלן דלא מצלינן אתרתי [ומניין לנו שאין מתפללים על שתיים] בבת אחת — דכתיב [שנאמר]: "ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת" (עזרא ח, כג) — מן ההדגשה "על זאת" נלמד: מכלל דאיכא אחריתי [מכאן שהיתה גם צרה אחרת] אבל לא התפללו עליה וזאת לפי שאין מתפללים אלא על אחת. במערבא אמרי משמיה [בארץ ישראל היו אומרים משמו] של חגי מהכא [ראייה מכאן]: "ורחמין למבעא מן קדם אלה שמיא על רזא דנא" [ורחמים לבקש מלפני אלוהי השמים על סוד זה] (דניאל ב, יח), וההדגשה הזאת מלמדת: מכלל דאיכא אחריתי [מכאן שיש אחר] שלא התפלל עליו, אלא על זה בלבד.

קצת בדומה לזה מסופר: בימי ר' זירא גזור שמדא, וגזור דלא למיתב בתעניתא [גזרו שמד על ישראל, וגזרו גם שלא לשבת בתענית] וממילא לא יכלו לקבוע תענית ולהתפלל על ביטול הגזירה. אמר להו [להם] ר' זירא: נקבליה עילוון, ולכי בטיל שמדא ליתביה [נקבל את התענית עלינו וכאשר יתבטל השמד נחזירנו] את יום התענית הזה שקיבלנו עכשיו ולא יכולנו לעשות.

אמרי ליה [אמרו לו]: מנא לך הא [מניין לך דבר זה] שתענית שמקבל על עצמו, אף שאינו מתענה עדיין, נחשבת? אמר להו [להם]: דכתיב [שנאמר]: "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך" (דניאל י, יב), הרי שכבר מהיום שנתן לבו להתענות נשמעו דבריו.

ב ושוב לענין הגשמים. אמר ר' יצחק: אפילו שנים כשני אליהו שגזר הקדוש ברוך הוא שלא ירד גשם, וירדו בהם גשמים בערבי שבתות — אינן אלא סימן קללה, שכן הגשם היורד אז רק מפריע לבריות להכין את צרכי השבת, ונמצא שאינו בא לברכה להם. היינו [הוא] שאמר רבה בר שילא: קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא [קשה יום המטר כיום הדין]. ובאותו ענין אמר אמימר: אי לא דצריך לברייתא [אם לא שהיה צריך הגשם לבריות], בעינן רחמי ומבטלינן ליה [היינו מבקשים רחמים ומבטלים אותו] שלא ירד גשם, מפני הטרדות שהוא גורם.

ואמר ר' יצחק: שמש בשבת — הרי זו צדקה לעניים, שהם יכולים לצאת ולהתענג בחוץ, ואינם סובלים מן הצינה. שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא" (מלאכי ג, כ). ואמר ר' יצחק: גדול יום הגשמים, שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו ולא גידולי קרקע בלבד. שנאמר: "לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך" (דברים כח, יב).

ובענין ברכה אמר עוד ר' יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין ולא בדבר הנראה לכל, שנס גלוי לעין כל מתרחש רק במקרים נדירים, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך" (דברים כח, ח), משמע: אין הברכה חלה אלא בדבר המצוי באסם ולא גלוי לכל. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך".

וכיוצא בו תנו רבנן [שנו חכמים]: הנכנס למוד (למדוד) את גרנו אומר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו", שתתרבה התבואה ממה שהיתה. התחיל למוד אומר: "ברוך השולח ברכה בכרי הזה". מדד ואחר כך בירך ברכה זו — הרי זו תפלת שוא והברכה לא תבוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, שהרי באלה יהא הריבוי בכלל נס גלוי, אלא בדבר הסמוי מן העין.

ג המימרות הבאות של ר' יוחנן — קבוץ (גלויות), (ביטול) גייסות, (פוסקי) צדקה, (מעשה) מעשר, מינוי פרנס הוא הסימן להם. אמר ר' יוחנן: גדול יום הגשמים כיום קבוץ גליות, שנאמר: "שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב" (תהלים קכו, ד), ואין "אפיקים" אלא מטר, שנאמר: "ויראו אפקי ים" (שמואל ב' כב, טז).

ואמר ר' יוחנן: גדול יום הגשמים, שאפילו גייסות (חילות צבא) פוסקות בו, שהרי אין אנשי הצבא מהלכים בימות הגשם ובבוץ, שנאמר: "תלמיה רוה נחת גדודיה" (תהלים סה, יא), שהוא מפרשו, שכאשר רווים התלמים מים הגדודים נחים במקומם. ואמר ר' יוחנן: אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ולבסוף אין נותנין, שנאמר: "נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר" (משלי כה, יד)

ואמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: