אי סבר לה [אם סבור הוא] ר' עקיבא כשיטת ר' יהודה בן בתירה — נימא כוותיה [שיאמר כמותו] בכל דבר, ואף בכך שמזכיר ביום השני ולא בראשון! ומשיבים: קסבר [סבור] ר' עקיבא: כי כתיב [כאשר נאמר] "ניסוך" יתירא [יתר] — ביום הששי הוא דכתיב [שנאמר], שנאמר "ונסכיה" (במדבר כט, לא) בלשון רבים ללמד על שני ניסוכים, ומשום כך יש לעשות את הניסוך הנוסף של המים ביום השישי.

תניא [שנויה ברייתא] אחרת באותו ענין, ר' נתן אומר: נאמר: "בקדש הסך נסך שכר לה'" (במדבר כח, ז), ושינוי הלשון כאן מלמד כי בשני ניסוכין הכתוב מדבר; אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין. ושואלים: אימא תרוייהו דחמרא [אמור כי שניהם של יין]! ומשיבים: אם כן לכתוב קרא [שיכתוב הכתוב] באותו ענין או "הסך הסך" או "נסך נסך", מאי [מה] הלשון הכפולה והשונה "הסך נסך" — שמעת מינה [לומד אתה מכאן]: חד דמיא וחד דחמרא [אחד של מים ואחד של יין].

ושואלים: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה] ניסוך המים נעשה כל שבעה ימים של חג הסוכות, מני [שיטת מי היא]? אי [אם] כשיטת ר' יהושע — נימא חד יומא [שיאמר יום אחד] בלבד, אי [אם] כשיטת ר' עקיבא — תרי יומי [שני ימים] שישי ושביעי, אי [אם] כדעת ר' יהודה בן בתירה — שיתא יומי [שישה ימים] מהיום השני והלאה!

ומשיבים: לעולם תפרש כי שיטת ר' יהודה בן בתירה היא, וסבירא ליה [וסבור הוא] כשיטת ר' יהודה דמתניתין [של המשנה]. דתנן [ששנינו במשנה] (סוכה מח,ב) ר' יהודה אומר: בלוג היה מנסך כל שמונה, לא רק בחג הסוכות, אלא גם בשמיני עצרת. ואילו ר' יהודה בן בתירה מפיק [מוציא] את היום הראשון שבו לא היה מנסך ומעייל [ומכניס] את היום השמיני שבו הוא מנסך, ואם כן שבעה ימים הם לניסוך המים.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] היום הראשון שלא מנסכים בו, דכי רמיזי מיא [שכאשר רמוזים מים] ביום השני הוא דרמיזי [שרמוזים], אם כן שמיני נמי [גם כן] אין סיבה לנסך, שהרי כי רמיזי [כאשר רמוזים] מים, ביום השביעי הוא דרמיזי [שרמוזים] אבל לא בשמיני, ואף בשמיני אינו בכלל זה!

אלא, יש לחזור בנו ממה שפירשנו ויש לומר כי משנתנו כדעת ר' יהושע היא, אלא שלדעתו ניסוך המים כל שבעה הלכתא גמירי לה [מהלכה למשה מסיני לומדים אותה] שמסורת שבעל־פה היא ואינה נסמכת על המקראות,

שאמר ר' אמי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: דין עשר נטיעות שאם היו עשרה עצים צעירים (נטיעות) הזקוקים למים בתוך שטח של בית סאה, מותר לחרוש בגללם את כל השדה עד שנת השביעית (אף שאסור לחרוש שדות אחרים משלושים יום לפני השביעית) וכן המצוה של הקפת המזבח ונטילת ערבה בהושענא רבא, ודיני ניסוך המים — כולם הלכה למשה מסיני.

א באותה ברייתא שנינו: ר' יהודה אומר משום ר' יהושע: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון המתפלל מוסף מזכיר גשמים, הראשון אינו מזכיר. המתפלל ביום טוב הראשון של פסח שהוא סוף זמן תפילת הגשם הראשון בשחרית מזכיר את הגשם, האחרון אינו מזכיר.

ושואלים: הי [איזה] ר' יהושע, כלומר, היכן אמר רבי יהושע דבר זה? אילימא [אם תאמר] ר' יהושע דמתניתין [של משנתנו], הא [הרי] אמר ר' יהושע במשנתנו שביום טוב האחרון של חג הוא מזכיר, ומשמע שמזכיר מתחילת היום, מתפילת ערבית והלאה.

אלא תאמר שהוא סומך על שיטת ר' יהושע הנזכרת בברייתא, הא [הרי] אמר שם שמתחילים להזכיר משעת הנחתו של הלולב, וכיון שהנחתו בסוף היום השביעי של חג הסוכות משמע שמזכירים מליל של שמיני עצרת והלאה.

ותו [ועוד], הא דתניא [זו ששנינו בברייתא], שר' יהודה אומר משום בן בתירה: העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג האחרון מזכיר, הי [איזה] בן בתירה הוא? אילימא [אם תאמר] שר' יהודה בן בתירה הוא — הא [הרי] הוא עצמו אמר כי בשני בחג הוא מזכיר!

אמר רב נחמן בר יצחק: תהא (תתפרש) הסוגיה שכאן מדובר בר' יהושע בן בתירה, שבשמו מסר רבי יהודה את ההלכה, ועל ידי כך נתרץ את שתי השאלות כאחת זמנין דקרי ליה בשמיה [פעמים שקורא אותו בשמו] רבי יהושע (ואינו רבי יהושע סתם, שהוא רבי יהושע בן חנניא) ובשמו אמר רבי יהודה, וזימנין דקרי ליה בשמיה דאבא [ופעמים שקורא אותו בשמו של אביו], בן בתירא, והוא הוא התנא שבשמו מסר רבי יהודה את הברייתא השניה. ומסבירים מה הטעם בשינוי השם: והא [וזה] שקראו אותו בשם אביו, בן בתירה, היה זה מקמי דליסמכוהו [לפני שסמכוהו] בתואר רבי, והא [וזה] שקראוהו ר' יהושע, היה זה לבתר דליסמכוהו [אחרי שסמכוהו].

ב תנא [שנה] החכם: בטל וברוחות, לא חייבו חכמים להזכיר או להתפלל "מוריד הטל ומשיב הרוח" ואם בא להזכיר — מזכיר. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הלכה זו? אמר ר' חנינא: לפי שאין נעצרין ותמיד הם מצויים, ולכן אין סיבה להזכירם.

ומסבירים: וטל מנלן דלא מיעצר [מנין לנו שאיננו נעצר] — דכתיב [שנאמר]: "ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א' יז, א), וכתיב [ונאמר]: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה" (מלכים א' יח, א), ואילו טל לא קאמר ליה [אמר לו] שיחזיר, מאי טעמא [מה טעם] הדבר — משום