זה העיירה הקרויה בירם.

מאי [מה היא] "גולה" זו שנזכרה כאן, שהרי ודאי אין הכוונה לכל הגולה שבכל העולם, אמר רב יוסף: זו העיר פומבדיתא שבבבל. ושואלים: מאי [מה עניינו] וכיצד נעשה הכל כמדורת האש? תנא [שנה החכם] בברייתא: כל אחד ואחד נוטל אבוקה בידו ועולה לראש גגו ומדליק. ועל ידי כך נעשית כל העיר כולה כמדורת אש.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף הערים חרים וכייר וגדר וחברותיה כיוצא בהן, שהיו מדליקים משואות שם. איכא דאמרי: ביני וביני הוו קיימי [יש שאומרים: בין אותם המקומות המוזכרים במשנה היו עומדות] אלה שהזכיר ר' שמעון בן אלעזר. איכא דאמרי [יש שאומרים]: להך גיסא [שלצד זה] של ארץ ישראל הוו קיימי [היו מקומות אלה עומדים]. מר חשיב דהאי גיסא, ומר חשיב דהאי גיסא [חכם אחד מנה מה שיש בצד אחד והחכם השני מנה מה שיש בצד האחר].

אמר ר' יוחנן: בין כל אחת ואחת מהמקומות שהוזכרו יש מרחק שמונה פרסאות. ומחשבים: כמה הוו להו [הריהם] בסך הכל תלתין ותרתין [שלושים ושתים] פרסות, והא האידנא טובא הוו [והרי עכשיו המרחק הוא יותר] משלושים ושתים פרסה! אמר אביי: אסתתומי אסתתום להו דרכי [נסתתמו להם הדרכים] הישרות בארץ, וכיום הולכים האנשים בדרכי עקלתון המאריכים את הדרך.

דכתיב [שכן נאמר]: "לכן הנני שך את דרכך בסירים וגדרתי את גדרה ונתיבותיה לא תמצא "(הושע ב, ח). רב נחמן בר יצחק אמר מהכא [מכאן] יש ללמוד זאת, דכתיב [שנאמר]: "נתיבתי עוה" (איכה ג, ט), משמע שהדרכים התעקמו והתארכו במשך זמן הגלות.

א משנה חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת, ולשם היו כל העדים הבאים להעיד על החודש מתכנסין. ובית הדין היו בודקין אותם שם. וסעודות גדולות היו עושים להן, בשביל שיהו רגילין ורוצים לבא להעיד.

בראשונה אם היה זה בשבת לא היו זזין משם כל היום, שהרי הגיעו מחוץ לתחום ואף שהגיעו בהיתר, מכל מקום אסור להם ללכת יותר מארבע אמות לכל צד מהמקום שהגיעו אליו. ומתוך החשש שמא דווקא בשל הגבלה זו יימנעו העדים מלבוא, התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח (צד) כאילו היו בתוך תחומם,

ולא אלו בלבד התירו להם לצאת מחוץ לתחום ונתנו להם רשות לנוע במקום שהגיעו אליו ואלפים אמה ממנו, אלא אף חכמה (מילדת) הבאה ליילד תינוק, והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס (התנפלות צבא) ומן הנהר השוטף שמימיו גאו, ומן המפולת — שכל אלו אם באו ממרחק גדול, לאחר שסיימו את תפקידם — הרי אלו נחשבים כאנשי העיר שהגיעו אליה, ויש להם אפשרות ללכת אלפים אמות לכל רוח.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] מה היא הגירסה המדוייקת: "בית יעזק" תנן [שנינו] או "בית יזק" תנן [שנינו]? ומסבירים את ההבדל בין הלשונות: האם "בית יעזק" תנן [שנינו] והרי זה לישנא מעליא [לשון מעולה, יפה] הוא, לומר שמקום טוב היה זה, דכתיב [שכן נאמר]: "ויעזקהו ויסקלהו" (ישעיה ה, ב) ועיזוק הוא איפוא לשון תיקון, או דלמא [שמא] "בית יזק" תנן [שנינו] והרי זה לישנא דצערא [שלשון צער] הוא, כדכתיב [כפי שנאמר]: "והוא אסור באזקים" (ירמיה מ, א)?

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: סעודות גדולות היו עושין להם שם באותו מקום, כדי שיהו רגילים לבוא ואם כן נראה שהוא לשון תיקון, לומר שהוא מקום נעים להיות בו. ודוחים: מכאן אין ראיה דלמא תרתי הוו עבדי בהו [שמא שני דברים היו עושים בהם], שהיה צער מפני שאסרו להם לזוז ממקומם והיו רואים את הדבר כאילו הם אסורים שם ("בית יזק"), אף שדאגו שתהא גם הנאה בדבר.

ג משנה כיצד בודקין את העדים הבאים להעיד על החודש? זוג עדים שבא ראשון בודקין אותו ראשון. ומכניסין את הגדול שבהן שבזוג עדים זה, ואומרין לו: אמור כיצד ראית את הלבנה: לפני החמה, או לאחר החמה? לצפונה, או לדרומה? כמה היה הירח גבוה מעל האופק ולאין היה נוטה, וכמה היה רחב. ולמשל, אם אמר כי לפני החמה ראה את הירח — לא אמר כלום שדבר זה אינו אפשרי והרי זו הוכחה שטעה או ששיקר.

ואחר כך לאחר שסיימו לשמוע את העדות כפי שהיתה, היו מכניסים את השני ובודקין אותו. אם נמצאו דבריהם מכוונים — עדותן קיימת ודי בה כדי לקדש את החודש. ומאחר שכבר קיימו את העדות הראשונה שוב אין צורך בעדות נוספת, ולכך שאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים בלא לחקור אותם בפרטות. לא שהיו צריכים להם לשאר הזוגות אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש (באכזבה, בעצבות) שטרחו כל כך ואפילו לא נתבקשו להעיד, וכל זאת עשו בשביל שיהו העדים רגילים לבוא ולא יחשבו שאין זקוקים להם.

ד גמרא ושואלים: היינו [זהו] אותו דבר, הוא הביטוי לפני החמה היינו [זהו] לצפונה, היינו [זהו] לאחר החמה היינו [זהו] לדרומה! אמר אביי: לא לענין מקום הלבנה שאלו אותם, אלא השאלה היתה האם פגימתה של הלבנה, כלומר, הצד הקעור שבה, האם היה מכוון לפני החמה, אל השמש, או שמא היה מכוון לאחר החמה? אם אמר לפני החמה — לא אמר כלום.

שאמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו" (איוב כה, ב), לומר כי מעולם לא ראתה החמה את פגימתה של הלבנה, שכן צידה הקעור של הלבנה תמיד הוא בצד ההפוך לשמש ואף לא רואה החמה את פגימתה של הקשת אלא תמיד צידה הקמור של הקשת הוא הפונה לצד השמש. וטעם הדבר שאת פגימתה של הלבנה אינה רואה — משום דחלשה [שנחלשת] דעתה, מתביישת הלבנה אם החמה רואה אותה חסרה, ולכן רואה החמה תמיד את עיגולה המלא של הלבנה. ואינה רואה פגימתה של קשת — משום שלא לימרו [יאמרו] עובדי החמה