היה אדם קורא בשבת בספר מספרי הקודש ויושב על האיסקופה (מפתן בית גבוה ורחב) ונתגלגל הספר מידו החוצה לרשות הרבים, וספר זה עשוי היה כמגילה — גוללו אצלו, מותר לו לגלול את הספר בחזרה אליו, מאחר שקצהו האחד עדיין נשאר בידו. אך אם היה קורא בראש הגג, שהוא רשות היחיד גמורה, ונתגלגל הספר מידו, עד שלא הגיע קצה הספר לעשרה טפחים מעל רשות הרבים עדיין נמצא הספר בתחום לעצמו, ומותר לו לגוללו אצלו. ואולם משהגיע הספר לעשרה טפחים התחתונים שבתוך תחום רשות הרבים — אסור לו לגוללו אליו, ולכן אך הופכו על הכתב, שכתב הספר יפנה פנימה ולא יהא גלוי ומונח בבזיון. והוינן [והיינו עוסקים, תמהים] בה, בהלכה זו: אמאי [מדוע] צריך שיהא הופכו על הכתב, ואסרו עליו להחזיר את הספר אצלו? והא [והרי] עדיין לא נח הספר על דבר מסוים ברשות הרבים, ואף אם יחזירהו לא יהא בכך משום עקירה!

ועל כך אימור [אמר] רבא: מדובר כאן בכותל משופע, שמתוך שהוא משופע נח עליו הספר במידה מסויימת. אך תשובה זו עדיין אינה מספקת כדי להסביר את ענין קליטת המים, כי אימור [אמור] שאמר רבא שדין הכותל המשופע שונה דווקא בספר, דעביד דנייח [שהוא עשוי לנוח] על גביו, ואולם מים מי עבידי דנייחי [האם עשויים הם לנוח] בכותל משופע?! ואם כן השאלה הראשונה ביחס למים עדיין במקומה עומדת.

אלא אמר רבא: כאן מדובר בכגון שקלט את מי הגשמים מעל גבי גומא מלאה מים. על כך שואלים: אם קלט אותם מעל גבי גומא הלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שנחשב הדבר כקליטה ממקום חשוב! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי מאחר והמים היורדים מן הגג לתוך הגומא מים על גבי מים הם ושמא בשל כך לאו [לא] בכלל הנחה הוא, על כן השמיע לנו שקליטת מים מעל גבי גומא מלאה מים נחשבת כעקירה ממקום הנחתם.

ומעירים: ואזדא [והולך] רבא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שכבר אמר רבא: הדבר פשוט כי מים על גבי מים — היינו [זוהי] הנחתן, ועקירתם משם — עקירה היא לכל דבר. וכן ברור כי אגוז הצף על גבי מים — לאו היינו [אין זו] בכלל הנחתו, ולפיכך עקירתו משם אינה נחשבת כעקירה. ואולם בעי [שאל] רבא: מקרה בו היה אגוז מצוי בתוך כלי, ואותו כלי צף על גבי מים, ועקר אדם את האגוז מן הכלי, האם תיחשב זאת לעקירה? וצדדי השאלה: האם בתר [אחר] האגוז אזלינן [הולכים אנו] ורק לפי מצבו תיקבע ההלכה, והוא הלא הוא מונח בתוך הכלי, והא נייח [והרי הוא נח], או דילמא בתר [שמא אחר] הכלי אזלינן [הולכים אנו] והא [וזה, הכלי] הלא לא נייח [נח], שכן בהיותו על גבי המים הוא דנייד [שנד] ממקום למקום על גביהם. לשאלה זו לא נמצא פתרון ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

בעיה דומה לזו, ביחס לשמן שצף על גבי יין, וכידוע אין השמן מתערב ביין אלא צף עליו בשכבה שלמה, תלוי הדבר במחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן [וחכמים], האם נחשב השמן כגוף זר המונח על היין או שמא הריהו כמחובר לו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: שמן שצף על גבי יין ונגע טבול יום (אדם שנטמא וטבל אחר כך, שיש בו עוד טומאה קלושה עד הערב שמש, שהוא מטמא משקים שנגע בהם, אבל אותם משקים שוב אינם יכולים לטמא דבר אחר) בשמן — לא פסל אלא את השמן בלבד ולא את היין, שהרי רק בשמן נגע ואין השמן מטמא. ור' יוחנן בן נורי אומר: שניהם נחשבים למחוברים זה לזה, ולכן נטמאו שניהם כאחד באותו מגע. ואותם שיקולים עצמם אם השמן והיין מחוברים קובעים גם לגבי דיני שבת.

א ועוד אמר ר' אבין אמר ר' אילעאי אמר ר' יוחנן: היה אדם עומד בשבת ברשות היחיד או הרבים והוא טעון אוכלים ומשקין, וכוונתו היתה להעבירם לפינה אחרת באותה רשות, ומכיון שהלך נמלך ויצא אל מחוץ לאותה רשות, והוא נכנס ויוצא מרשות לרשות אפילו כל היום כולו — אינו חייב מן התורה משום הוצאה בשבת עד שיעמוד, שהטלטול הזה אינו נחשב להוצאה, כיון שלא נתכוון מתחילה לעקור את עצמו על מנת להוציא. ולכן רק לאחר שיעמוד ובכך ייחשב הדבר להנחה ממש, ולאחר מכן יעקור שוב וילך, יוכל לבוא לידי חיוב.

על כך הוסיף ואמר אביי: והוא דווקא שעמד אותו אדם לפוש [לנוח], ואז נחשב הדבר להנחה. אבל אם עמד לתקן משאו — אין זה נחשב להנחה. ומעירים: ממאי [ממה] הוציא אביי מסקנה זו — ממה שאמר מר [החכם] בדיני טלטול ברשות הרבים. ששנינו שאף שמן התורה המעביר בשבת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים — חייב, מכל מקום אמרו שאם בתוך העברת החפץ בארבע אמות עמד לפוש [לנוח] — פטור, שכיון שעמד לנוח — עשה הנחה באמצע, ולא היו ארבע אמות שלמות. ואולם אם עמד לכתף (לישר את המשא על כתיפו) — חייב, שאין עמידה לצורך כיתוף נחשבת להנחה, ואולם היא נחשבת כאחד מצרכי טלטול המשא. ואילו לאחר שהלך מחוץ לתחום ארבע אמות, אם עמד לפוש [לנוח] — בכך עשה הנחה וסיים את מלאכתו, וחייב. אבל אם עמד לכתף — פטור עד שינוח. ומהלכה זו למד אביי שרק עמידה לפוש נחשבת להנחה לענין העברה בשבת.

על עיקרה של ההלכה שאמר ר' יוחנן בנכנס ויוצא כל היום, שואלים: מאי קא משמע לן [מה, איזה עקרון, השמיע לנו] בהלכה זו? — את הכלל שאין אדם מחויב על מלאכת הוצאה בשבת כשלא היתה עקירה של החפץ ממקומו משעה ראשונה שעקרו לכך, כלומר, לצורך הוצאה, אלא למטרה אחרת. ואולם הא [הרי] כבר אמרה ר' יוחנן חדא זימנא [פעם אחת], שאמר רב ספרא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: המעביר חפצים מזוית לזוית בתוך רשות היחיד, ונמלך עליהן תוך כדי טלטול והוציאן לרשות הרבים — פטור, שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, לצורך הוצאה לרשות אחרת. ומדוע אם כן חזר שנית ושנה אותה הלכה? ומשיבים: אמוראי נינהו [אמוראים שונים הם] שמסרו דבר זה, מר [חכם זה] אמר לה בהאי לישנא [אותה בלשון זו], ומר [וחכם זה] אמר לה בהאי לישנא [אותה בלשון זו, אחרת], ושניהם לא באו אלא לנסח את הכלל שקבע ר' יוחנן פעם אחת.

ב מאחר שהוזכרה קודם הבעיה הקשורה בהפסקות שעושה אדם בתוך מלאכת ההוצאה, מוסיפים לדון במקרה מורכב יותר הקשור בבעיה זו. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: המוציא מן החנות, שהיא רשות היחיד, לפלטיא [רחבה, כיכר], שהיא רשות הרבים, דרך סטיו [שדרות עמודים] שבין החנות לבין רשות הרבים ודינו ככרמלית — חייב, שהרי הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ובן עזאי פוטר.

ומבררים את השיטות: בשלמא [נניח] לשיטת בן עזאי, שכן קסבר [הוא סובר] כי מהלך כעומד דמי [נחשב], שכאילו הוא עומד בכל פסיעה ופסיעה, ולכן, מאחר שהלך דרך הסטיו שאינו לא רשות הרבים ולא רשות היחיד — הרי בתוך הילוכו נח שם, ואם כן לא הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אלא הוציא לכרמלית וממנה. אלא רבנן [חכמים], נהי נמי דקסברי [אם אמנם גם כן הם סבורים] כי מהלך לאו [לא] כעומד דמי [נחשב], בכל זאת אין שיטתם מובנת, כי היכא אשכחנא כהאי גוונא [היכן מצאנו בכגון זה] שחייב? שהרי אין כאן העברה מרשות לרשות במישרין אלא דרך מקום שאין בו איסור מן התורה. והיכן מצאנו שחייבה התורה בהוצאה מסוג זה?

אמר ר' ספרא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: אין זה מקרה יוצא דופן,