ותוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפילת שמונה עשרה — כדי לערבב (לבלבל) את השטן, שתקיעה כפולה זו חיבוב מצוה היא ופועלת כנגד יצריו הרעים, וממתיקה את דינו.

ואמר ר' יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה, שבשל תקלה כלשהי לא יכלו לתקוע — מריעין לה (עושים לה רע) בסופה בהסתמכות על כפל המשמעות של תקיעה ותרועה. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — שלא איערבב [בולבל] השטן והוא מקטרג, וישראל נענשים.

א ומכאן ואילך מביאים שרשרת עניינים בשמו של ר' יצחק הקשורים כולם בבעיית דינו של אדם. ואמר ר' יצחק: כל שנה שרשה (ענייה) ויש בה צרות בתחלתה — מתעשרת בסופה, שנאמר: "מרשית השנה ועד אחרית שנה "(דברים יא, יב), "מרשית" כתיב [נאמר] חסר אל"ף, לשון רש, עני. ונאמר: "ועד אחרית", כלומר, סופה שיש לה אחרית — תקוה ותוחלת.

ואמר ר' יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, שנאמר: "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית כא, יז), שאף שעתידים בניו של ישמעאל להרשיע הרבה, כיון שבאותה שעה היה חף מפשע — נשמעה תפילתו.

ואמר ר' יצחק: שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם ואלו הן: העובר או יושב ליד קיר נטוי או מקום סכנה אחר. ועיון תפלה, שאדם מתפלל ובוטח שתישמע תפילתו. ומוסר דין על חבירו, שמבקש שישפוט ה' ביניהם. שאמר ר' אבין: כל המוסר דין על חבירו לשמים — הוא נענש תחלה, לפי שבדין שמים מוציאים גם מקצת פגמים שלו, שנאמר: "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפוט ה' ביני ובינך "(בראשית טז, ה) וכתיב [ונאמר]: אחר כך "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (בראשית כג, ב), ולמדנו מכאן שכיון שמסרה דינו לשמים — נענשה, ומתה היא תחילה.

ואמר ר' יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם שנכתב עליו לרע, ומשנים אותו לטובה. ואלו הן: מתן צדקה, צעקה בתפילה, שינוי השם, ושינוי מעשה, שמשנה את מעשיו לטובה. ולכולם רמז במקרא; צדקה — דכתיב [שנאמר]: "וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב). צעקה — דכתיב [שנאמר]: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצקתיהם יוציאם" (תהלים קז, כח). שינוי השם — דכתיב [שנאמר]: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (בראשית יז, טו), וכתיב [ונאמר] שם: "וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן" (בראשית יז, טז). שינוי מעשה — דכתיב [שנאמר]: "וירא האלהים את מעשיהם" (יונה ג, י), וכתיב [ונאמר] שם: "וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה" (יונה ג, י).

ויש אומרים: אף שינוי מקום מבטל דינו של אדם, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך" (בראשית יב, א), והדר [ואחר כך] נאמר: "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, ב). ומסבירים: ואידך [והאחר] שלא מנה שינוי מקום, סבור שלא זה היה הטעם, אלא ההוא זכותא [זכותה] של ארץ ישראל שהיא מקום מקודש הוא דאהניא ליה [היא שהועילה לו].

ואמר ר' יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו לבוא לפוגשו ברגל (בחג), שנאמר ששאל בעל השונמית אותה כשהלכה לנביא: "מדוע את הלכת אליו היום לא חדש ולא שבת" (מלכים ב' ד, כג), מכלל (מכאן) דבחדש [שבראש חודש] ובשבת (כלומר, יום חג, יום שבתון) איבעי לה למיזל [צריכה היתה ללכת].

ואמר ר' יצחק: חייב אדם לטהר עצמו ברגל, שנאמר: "ובנבלתם לא תגעו" (ויקרא יא, ח), ופסוק זה עוסק בענין הרגל.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] בהרחבה; נאמר: "ובנבלתם לא תגעו" (ויקרא יא, ח), יכול יהו ישראל מוזהרין ואסורים על מגע נבילה, תלמוד לומר: "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא, א) ומכאן: בני אהרן מוזהרין מלהיטמא, אולם בני ישראל אין מוזהרין.

והלא דברים קל וחומר: ומה טומאה חמורה של מת רק כהנים מוזהרין, ישראלים אינם מוזהרין. טומאה קלה של נבילה — לא כל שכן שאין ישראל מוזהרים עליה? אלא, מה תלמוד לומר "ובנבלתם לא תגעו" — בזמן הרגל שאז חייבים הכל להיות טהורים.

ב עתה שבים לעסוק בענין יום הדין, אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה לפני הקדוש ברוך הוא, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים שמעשיהם שקולים. צדיקים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר (מיד) לחיים, רשעים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים — תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו במעשים טובים ובמצוות שהוסיפו בימים אלה — נכתבין לחיים, לא זכו — נכתבין למיתה.

אמר ר' אבין: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על כך — שנאמר: "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו" (תהלים סט, כט), "ימחו מספר" — זה ספרן של רשעים גמורין, שהם נמחקים מן העולם, "חיים" — זה ספרן של צדיקים, "ועם צדיקים לא יכתבו" — זה ספרן של בינוניים, שנכתבים בספר לעצמם, לא עם הצדיקים.

רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא [מכאן] נלמד הדבר, ממה שנאמר: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב) "מחני נא" — זה ספרן של רשעים שהם נימחים, "מספרך" — זה ספרן של צדיקים שהוא מיוחד ומיוחס לה', "אשר כתבת" — זה ספרן של בינוניים.

בדומה לרעיון זה תניא [שנויה ברייתא], בית שמאי אומרים: שלש כתות הן ליום הדין הגדול שבאחרית הימים: אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנאמר: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" (דניאל יב, ב), בינוניים — יורדין לגיהנם שיתמרקו ויתכפרו עונותיהם,