אוכלי (מאכלי) בהמה, כגון קש ועלי קנים — אין בהן משום תקון כלי ומותר לקוטמם בשבת, ולעשות בהם כל צרכו.

איתיביה [הקשה לו] רב כהנא לרב יהודה ממה שנאמר בברייתא: מטלטלין בשבת עצי בשמים כדי להריח בהן, ולהניף (לנפנף) בהן לחולה לעשות לו רוח, ומוללו (לוחצו בין אצבעותיו, כדי למצות את ריחו) ומריח בו. אבל לא יקטמנו (יחתכנו מן הענף, כדי ליצור בענף מקום לח המדיף ריח חזק) כדי להריח בו, ואם קטמו — פטור מעונש מן התורה אבל אסור לעשות כן. ואם נתכוון לחצוץ (לנקות) בו את שניו — לא יקטמנו, ואם קטמו — חייב חטאת, שעבר על איסור מלאכה בשבת. ומשמע שיש בכך איסור, אף שחלק מעצי הבשמים משמשים למאכל בהמה, וזהו שלא כשיטת ר' יהודה!

אמר ליה [לו] רב יהודה לרב כהנא: השתא [עכשיו, הרי] מה שנאמר לו "פטור אבל אסור" קא קשיא לי [קשה לי, בעיני] ואינו מסתבר כלל, חייב חטאת מבעיא [נצרכה לומר]? ואין נראה כלל שאפשר להבין את הדברים כמשמעם, אלא ודאי יש להבין את הדברים כך: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא הרי זה בעצים קשין שהם כקורות ובהם יש חשש מלאכה. ומקשים: וכי ענפים קשין בני מלילה ביד נינהו [הם]?

ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: עץ בשמים — מוללו ומריח בו, קוטמו ומריח בו. במה דברים אמורים — בעצים רכין, אבל בקשין — לא יקטמנו, ואם קטמו — פטור אבל אסור. ואם נתכוון לחצוץ בו את שיניו — לא יקטמנו, ואם קטמו — חייב חטאת.

בדומה לכך תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: קוטמו ומריח בו, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: לא יקטמנו להריח בו. אמר ר' זירא אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שמותר — בעצים רכין, הא [זה] שאסור — בקשין.

על עיקר הדבר מתקיף לה [מקשה עליה] רב אחא בר יעקב: בקשין אמאי [מדוע] לא? מאי שנא מהא דתנן [במה שונה זה ממה ששנינו במשנה]: שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין במעשה זה כדי לעשות כלי ויוכל להשתמש בחבית לאחר מכן. והרי מלאכת שבירה זו של העץ לצורך הרחה בו אין בה יותר מלאכה מאשר בשבירת החבית! ועוד: והרי יודעים אנו כי רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כי הוינן בי [כאשר היינו בביתו] של רב יהודה, הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא [היה שובר ונותן לנו מקלות מקלות של עצי בשמים], אף על גב דחזיא לקתתא דנרגי וחציני [אף על פי שהיו ראויים מתוך שהיו קשים לקתות של קרדומות ושל גרזינים].

ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] כשיטת ר' אליעזר, הא [זו] כשיטת רבנן [חכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: נוטל אדם בשבת או בחג קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו, וחכמים אומרים: לא יטול קיסם אלא מאבוס של בהמה, שמתוך שהוא ראוי למאכל בהמה, הריהו כמוכן לכל צורך שהוא. ושוין (ומסכימים) שלא יקטמנו, ואם קטמו לחצוץ בו שיניו או ולפתוח בו הדלת כעין מפתח, אם עשה זאת בשוגג בשבת — חייב להביא קרבן חטאת כדרך מי שעושה עבירה חמורה בשוגג, עשה זאת במזיד ביום טוב — הרי זה סופג (מקבל) את הארבעים (ארבעים מלקות), כדין מי שחילל יום טוב במלאכה, אלו דברי ר' אליעזר.

וחכמים אומרים: אחד זה אם עשה כן בשבת ואחד זה אם עשה כן ביום טוב, גם אם קטם בידו לצורך מפתח, אינו אסור אלא משום שבות מדברי חכמים. ולכן, ר' אליעזר דקאמר התם [שאמר שם] שהקוטם בשוגג בשבת קיסם כדי לעשותו כלי (מפתח וכדומה) שהוא חייב חטאת, אם כן הכא [כאן] בקוטם כדי להריח, הרי זה פטור אבל אסור. ואילו רבנן [חכמים] דקא אמרי התם [שהם אומרים שם] בקוטם כדי לעשותו כלי שהוא פטור אבל אסור, הכא [כאן] בקוטם כדי להריח סבורים כי מותר לכתחלה.

ושואלים: ולית ליה [וכי אין לו, אינו מקבל] ר' אליעזר הא דתנן [הלכה זו ששנינו במשנה]: שובר אדם את החבית כדי לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי? הרי שכשאינו מתכוון בכך כדי לעשות כלי מותר לכתחילה ולדבריו שם פטור אבל אסור! ומשיבים: אמר רב אשי: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] שמתירה, הרי זה במוסתקי בחבית שהיתה שבורה קודם, והיו חלקיה מדובקים בכעין זפת, שכאשר שובר אותה לצרכו לא שבר כלי שלם, ובודאי שאין בכך משום עשיית כלי.

א שנינו במשנה כי מגבב (אוסף) אדם קש מן החצר ביום טוב. תנו רבנן [שנו חכמים]: מגבב מן החצר ומדליק, משום שכל מה שבחצר מוכן הוא, ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין [ערימות ערימות]. ור' שמעון מתיר אפילו בכך. ושואלים: במאי קמפלגי [במה באיזה ענין חלוקים הם], מה טעם מחלוקתם? מר [חכם זה, חכמים שאסרו] סבר: מחזי דקא מכניף [משום נראה שהוא אוסף] למחר וליומא אחרינא [וליום אחר], ולכן יש לאסור, שלא יראה כמכין מיום טוב לחול. ומר [וחכם זה, ר' שמעון שהתיר], סבר: קדרתו מוכחת עליו שהרי רואים עוד שהוא מביא את הדברים לבשל, וממילא בטל החשד שכוונתו לאחר יום טוב.

ב שנינו במשנה שאין מוציאין ביום טוב את האור (אש) בכל דרך מחדש. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומסבירים: משום דקא מוליד [שהוא מוליד] דבר חדש ביום טוב, והרי זה כמעשה יצירה, ואסור.

ג נאמר במשנה שאין מלבנין (מחממים) את הרעפים כדי לצלות עליהם. ושואלים: מאי קא עביד [מה הוא עושה בכך] הלא כוונתו לצורך אכילה, ומה שונה זה מדרך צלייה אחרת? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הכא [כאן] ברעפים חדשים עסקינן [עוסקים אנו], וטעם האיסור — מפני