ביום טוב עצמו, ר' שמעון אומר: אין זה מן המוכן. ושוין ר' יהודה ור' שמעון שאם נולד הוא ומומו עמו, כלומר, שנולד הבכור בעל מום — שזה מן המוכן.

להלכה, דרש רבה בר רב הונא: בכור אשר נולד הוא ומומו עמו — מבקרין (בודקים) אותו מומחים ביום טוב לכתחלה ואם נמצא שהוא מום קבוע שראוי לשחוט עליו — שוחטים ואוכלים אותו. אמר ליה [לו] רב נחמן: אבא תני [אבי היה שונה] בענין זה: אם עבר ובקרו — הריהו מבוקר בדיעבד, ואת אמרת [ואתה אומר] כי מבקרין אותו לכתחלה!

אמר אביי: כותיה [כשיטתו] של רבה בר רב הונא מסתברא [מסתבר] לפסוק להלכה, מדקתני תלתא בבי [ממה ששנה בברייתא שלושה חלקים], אפשר ללמוד שלכל חלק יש דין מיוחד, ושם נאמר: נולד בו מום מערב יום טוב — אין מבקרין אותו ביום טוב, ומכאן נלמד: לכתחלה הוא דלא [שאין מבקרים] הא [הרי] בדיעבד שפיר דמי [יפה הדבר], שאם בקרו — מבוקר.

נולד בו מום ביום טוב, ר' שמעון אומר: אין זה מן המוכן. כלומר: שאפילו דיעבד נמי [גם כן] לא, ואף אם ביקרוהו — אסור הוא באכילה. והדר תני [וחזר ושנה] ושוין כולם בדעתם, שאם נולד הוא ומומו עמו, שזה מן המוכן. וכיון שנשנה דין זה כחלק לעצמו נלמד מכאן כי אפילו לכתחלה נמי [גם כן] בודקים אותו, ומותר.

ומקשים: והא כי אתא [והרי כאשר בא] רב אושעיא מארץ ישראל אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא משנה בידו] שבה נאמר: בין שנולד בו מום מערב יום טוב, ובין שנולד בו מום ביום טוב עצמו, חכמים אומרים: אין זה מן המוכן.

ושואלים: ואלא אם כן קשיא הך [קשה זו] הברייתא ששנינו, שבה נאמר שזה מן המוכן! ומשיבים: אין זו קושיה, ההיא [אותה ברייתא] — שיטת אדא בר אוכמי היא, דמשבש ותני [שהוא היה רגיל לשבש ולשנות] ואין סומכים על הגירסה שמסר.

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דייקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כשיטה זו שאין מבקרים כל מום לכתחילה. דקתני [שכן שנינו בה], ר' שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב — אין זה מן המוכן. מאי [מה פירוש] אין מומו ניכר? אילימא [אם תאמר] שאין מומו ניכר כלל — הרי פשיטא [פשוט, מובן מאליו], צריכא למימר [וכי צריך לומר] דבר כזה שאם אין מומו ניכר כלל אינו נחשב מן המוכן?

אלא על כרחך יש לומר שהיה בו מום, ומדובר כאן באופן דלא אתחזי [שלא נראה] לחכם מערב יום טוב אם מום קבוע אם מום עובר. קתני מיהת [שנינו על כל פנים] אין זה מן המוכן משמע שבו ביום אין זה מן המוכן כלל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן שכן הוא].

א אגב הדיון בהלכה זו דנים בנושא דומה. בעי מיניה [שאל אותו] הלל את רבא: יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת? ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאחזי [אם היה ראוי] בין השמשות שבין יום שישי לשבת לאכילה או לשימוש אחר — אם כן אחזי [ראוי הוא] לכל השבת. אי דלא אחזי [אם שלא היה ראוי] בין השמשות — אם כן לא אחזי [אינו ראוי] כל היום, שהרי בין השמשות היה מוקצה ואין זו עוד הכנה, ואם כן איך יכול להיות במציאות מוקצה לחצי שבת?

ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא כגון דאחזי [שהיה ראוי] והדר אדחי [וחזר ונדחה] בתוך השבת מפני איזה טעם, והדר אחזי [וחזר ונהיה ראוי], ובענין זה שאל מאי [מה דינו]. אמר ליה [לו]: יש מוקצה לחצי השבת.

איתיביה [הקשה לו]: ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו — שזה מן המוכן. ואמאי [ומדוע]? נימא [נאמר] כן: האי [זה] הבכור הלא מעיקרא הוה חזי אגב אמיה [מתחילתו היה ראוי לאכילה אגב אמו] שאם היו שוחטים את אמו בעוד הבכור בבטנה מותר היה לאכול את שניהם, ואם כן כאשר אתיליד ליה [הוא נולד] — אדחי ליה [הריהו נדחה] מהיתרו זה, שכיון שנולד שוב אינו ראוי לאכילה עד שיתברר אם יש בו מום, ולאחר מכן כאשר אחזייה [הראהו] לחכם — אשתרי ליה [הרי הותר לו]. ואם כן, אף שבמשך זמן מסויים בתוך החג היה כמוקצה — אינו מוקצה לכל השבת!

אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב ספרא: כאן מדובר כגון דיתבי דייני התם [שיושבים דיינים שם] ורואים בשעת לידת הבכור, ומיד כשנולד ראו שהוא בעל מום. ואם כן נמצא שלא היה אפילו רגע אחד שבו נדחה מהיתרו הראשון.

איכא דאמרי [יש שאומרים] להיפך, שאמר לו רבא: אין מוקצה לחצי שבת. ואומרים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו — שזה מן המוכן. והא בכור מעיקרא הוה חזי אגב אמיה [והרי בכור מתחילה היה ראוי אגב אמו] וכאשר אתיליד ליה [הוא נולד] — אדחי ליה [נדחה לו] ולאחר מכן, כאשר אחזייה [הראהו] לחכם — אשתרי ליה [הותר לו] הרי שאין מוקצה לחצי שבת.

אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב ספרא: אין זו ראיה גמורה, שאפשר לומר כגון דיתבי דייני התם [שיושבים דיינים שם] בשעת לידתו וראו את מומו ולכן לא היה מוקצה כלל.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקור אחר, ששנינו: היה אדם אוכל בענבים והותיר מאכילתו והעלן לגג את הענבים הנותרים לייבשן כדי לעשות מהן צמוקין, או היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לייבשן כדי לעשות מהן גרוגרות (תאנים מיובשות) — לא יאכל מהן בשבת מאותן ענבים וגרוגרות עד שיזמין אותן מבעוד יום לאכילתו. וכן אתה מוצא באפרסקין ובחבושין ובשאר מיני פירות שהניחם לייבש והסיח דעתו מהם.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דחזו [שראויים הם] לאכילה, שכבר התייבשו, אם כן למה ליה הזמנה [לשם מה להזמין אותם] מבעוד יום? הרי על דעת כן הניחם שם, שלכשייתייבשו יאכלם והרי הם כמזומנים כבר. אי דלא חזו [אם שאינם ראויים] לאכילה, שעדיין לא התייבשו — אם כן כי אזמין להו מאי הוי [כאשר הזמין אותם מבעוד יום מה היה על ידי כך], מה הועילה לו הזמנה זו, הלא אינם ראויים!

וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר באופן שאינו יכול לעלות על הגג כדי לבודקם, שלא ידע אי חזו אי לא חזו [אם ראויים הם אם אינם ראויים] והזמנתו היא על תנאי שאכן מוכנים הם, והאמר [והרי אמר] רב כהנא: מוקצה שיבש, כלומר: שהגיע לידי יבוש וראוי לאכילה ואין הבעלים מכירין בו שיבש מבעוד יום, אלא למחרת, בשבת, התברר להם שכבר היה יבש מבעוד יום — הרי זה מותר, שהרי לא הקצו מדעתם אלא לזמן שלא יהיה ראוי לאכילה.

אלא לאו דחזו ואדחו והדר אחזו [האם לא מדובר שהיו ראויים ונדחו וחזרו ונעשו ראויים] ועל כן דינם כמוקצה. ואי אמרת [ואם אתה אומר] שאין מוקצה לחצי שבת, למה להו [להם] הזמנה? ודוחים: אלא מאי [מה אומר אתה] יש מוקצה לחצי שבת? אם כן, כי אזמין להו מאי הוי [כאשר הוא מזמין להם מה יהיה על ידי כך] הרי אין בכך כדי להתיר את המוקצה!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דאחזו ולא אחזו [שהם ראויים ואינם ראויים לגמרי] דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי [שיש אנשים שאוכלים ויש אנשים שאינם אוכלים] בהיותם במצב זה. ואז, אם אזמין [הזמין] הרי גלי דעתיה [גלה דעתו] שהוא מאלה שאוכלים אותם, לא אזמין [הזמין] — לא גלי דעתיה [גלה דעתו] ואם כן אין להוכיח מכאן.

אמר ר' זירא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לפתור את השאלה שלנו מפולין ועדשים שמבשלים בחג. דהא [שהרי] פולין ועדשים מעיקרא [בתחילה] בשעת בין השמשות, בהיותם חיים, בלתי מבושלים, חזו לכוס [ראויים היו לכסוס אותם] ללעוס אותם כפי שהם, ולכן לא היו מוקצים, וכאשר שדינהו [הטילם] בתוך הקדרה לבשלם — אדחו להו [נדחו להם] שהרי בשעת הבישול אינם ראויים לא לכסיסה ולא לאכילה כמבושלים,