"לכם" — ולא לכלבים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: מה שנאמר "כל נפש" — אפילו נפש בהמה במשמע. אם כן מה תלמוד לומר בהדגשה "לכם" — כוונתו: לכם ולא לגויים.

ושואלים: ומה ראית לרבות את הכלבים שמותר לעשות מלאכה עבורם ביום טוב ולהוציא את הגויים? ומסבירים: מרבה אני את הכלבים שהרי מזונותן עליך וחייב אתה לפרנסם כשאר בני הבית, ומוציא אני את הגויים שאין מזונותן עליך.

ביחס לברייתא זו אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: ולר' יוסי הגלילי שאמר כי מן הכתוב "לכם" יש ללמוד ולא לכלבים, הני סופלי [אותם גרעיני תמרים] לחיותא היכי שדינן להו [לחיות ולבהמות, איך נותנים אנו אותם] ביום טוב? שהרי למאכל אדם אינם ראויים ולתיתם לחיות לפי שיטה זו גם כן אסור, אם כן הרי הם בכלל מוקצה ואסורים בטלטול!

אמר ליה [לו] רב יוסף: כיון שמותר לטלטלם הואיל וחזו [הואיל וראויים] הגרעינים להסקה, לכן אפשר לתת אותם גם לבהמות. והקשה לו: תינח ביבשתא, ברטיבתא מאי איכא למימר [נניח דבר זה בגרעינים יבשים, אולם ברטובים שאינם ראויים להסקה, מה אפשר לומר]? אמר ליה [לו] חזו [ראויים הם] להיסק גדול. שבמדורה גדולה הם מתייבשים, ואחר כך הם עצמם בוערים היטב.

הקשה לו: תינח [נניח] כל זה ביום טוב שמותר להסיק בו, אולם בשבת מאי איכא למימר [מה יש לומר]? איך הותרו בטלטול? והשיב לו: מטלטלינן להו [מטלטלים אנו אותם] אגב ריפתא [ככר לחם], שמניחים אותם על הככר ואגב הככר מטלטלים גם את הגרעינים. וכדברי שמואל, שאמר שמואל: עושה אדם כל צרכו בפת ואין אומרים שיש בכך משום בזיון לאוכל.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] הלכה זו שקבע רב הונא, שאם נותנים הגויים רשות לישראל לאכול מקצת הפת מותר לאפות בשבילם, על דעת ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: מזמנין את הגוי לסעודה בשבת, שודאי לא יבשלו עבורו בו ביום, ומותר לתת לגוי לאכול מהמאכלים שהוכנו מבעוד יום, ואין מזמנין את הגוי לסעודה ביום טוב, גזרה שמא ירבה בשבילו ויבשל לו. משמע שאף אם מרבה בלבד הרי זה אסור, למרות שעיקר הסעודה עבור ישראל.

רב אחא בר יעקב אמר: אפילו בשבת נמי [גם כן] לא יזמין את הגוי, משום שיורי כוסות היין. שכיון ששתה הגוי בכוס הרי היין דינו כיין נסך ואסור להשתמש בו, וממילא הוא מוקצה, ויש חשש שיבוא לטלטל מוקצה זה בשבת. ושואלים: אי הכי, דידן נמי [אם כך שאתה חושש למוקצה, הכוסות שלנו גם כן] ייאסרו, שהרי יש בהם שיורי יין שאינם ראויים לכל שימוש! ומשיבים: דידן חזו [השיירים שלנו ראויים] לתרנגולין. ומקשים: דידהו נמי חזו [שלהם, של הגויים, גם כן ראויים] לתרנגולין! ודוחים: דידהו [שלהם] איסורי הנאה נינהו [הם] ולכן אסור להשתמש בהם כלל.

ושואלים: ולטלטלינהו אגב כסא [ושיטלטלם אגב הכוס], שהכוס היא כלי המותר בטלטול, ואותם שיירים יתבטלו לגביה. מי [האם] לא אמר רבא: מטלטלין כנונא [מחתה] אגב קטמיה [האפר שלה] אף על גב דאיכא עליה [אף על פי שיש עליה] שברי עצים, משמע שמותר לטלטל מוקצה אגב דבר המותר בטלטול!

ודוחים: בכל זאת יש הבדל, התם [שם] — לאו [לא] איסורי הנאה נינהו [הם], אלא מוקצה בלבד, ואילו הכא [כאן] בשיירי יין ששתה ממנו הגוי — איסורי הנאה נינהו [הם] וחמור איסורם יותר.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא באופן אחר: ולהוי כגרף של רעי [ושיהא זה כמו כלי של צואה] שמותר להוציאו מפני המיאוס, ואף שיורי כוסות אלה, כיון שאין ראוי להשאירם על השולחן, יהא מותר לזורקם מפני טעם זה! אמר ליה [לו]: אכן, אם יש שיורים כאלה מותר להשליכם, אולם וכי עושין גרף של רעי לכתחלה? ולכן אמרו שלא יזמין את הגוי מלכתחילה ולא יבוא לידי בעיה.

ולסיכום ההלכה מסופר: אדבריה [הרשה] והורה לו רבא לחכם מבית ראש הגולה מר שמואל, ודרש מר שמואל ברבים: מזמנין את הגוי בשבת, ואין מזמנין את הגוי ביום טוב, גזרה שמא ירבה בשבילו. מסופר: מרימר ומר זוטרא, כי הוה מקלע להו [כאשר היה מזדמן להם] גוי ביום טוב, אמרו ליה [היו אומרים לו]: אי ניחא לך במאי דטריחא לן [אם נוח לך במה שטרחנו לעצמנו] — מוטב, ואי [ואם] לא — טרחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן [בגללך אין אנו טורחים].

א משנה בית שמאי אומרים: לא יחם אדם חמין לרחוץ את רגליו בהם אלא אם כן ראויין הם לשתיה. שלדעתם מותרת ביום טוב רק מלאכה לצורך אוכל בלבד. ובית הלל מתירין. שלדעתם, כל הנאה בכלל ההיתר. עושה אדם מדורה גדולה של אש ומתחמם כנגדה.

ב גמרא איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: האי [הלכה זו] בענין מדורה מאן קתני לה [מי שנה, למד, אותה]? האם דברי הכל היא ואף כדעת בית שמאי, ושני להו [ושונה להם] לבית שמאי לענין הלכה בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד, ואף הם מודים שהנאת כל גופו דינה כאוכל, ולכן הותרה הסקת מדורה שכל גופו נהנה ממנה, או דלמא [שמא] בית הלל קתני לה [שנו, למדו אותה], אבל בית שמאי לא שני להו [אין שונה להם] ואינם מבדילים, והתירו רק הנאת אכילה בלבד?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר מברייתא מפורשת, ששנינו בה, בית שמאי אומרים: לא יעשה אדם מדורה ויתחמם כנגדה. ובית הלל מתירין. ומוכח מכאן שהלכה זו במשנתנו דווקא כשיטת בית הלל היא.

ג משנה שלשה דברים היה רבן גמליאל מחמיר בהם כדברי בית שמאי. וכך היה אומר: אין טומנין את החמין לכתחלה ביום טוב, עבור השבת אלא יש לטומנם מערב החג, ואין זוקפין (מקימים, מעמידים) את המנורה העשוייה מתכת שנפלה ביום טוב, ואין אופין פתין גריצין (עבים) אלא רקיקין (דקים), מפני הטירחה הרבה שיש באפיית פת עבה. אמר רבן גמליאל: מימיהן של בית אבא לא היו אופין ביום טוב פתין גריצין אלא רקיקין. אמרו לו חכמים: מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין על עצמן, אולם היו מקילין לכל ישראל להיות אופין פתין גריצין וחררין [עוגות שאופים על גחלים].

ד גמרא על מה שנאמר במשנתנו שלא היה מתיר רבן גמליאל לכתחילה לטמון חמין ביום טוב, שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאנח [אם מדובר באופן שהניח] עירובי תבשילין — מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי שאוסרים? ואי דלא אנח [ואם מדובר באופן שלא הניח] עירובי תבשילין, אם כן מאי טעמא [מהו הטעם] של בית הלל שהתירו? אמר רב הונא: לעולם אימא לך [אומר לך] שמדובר באופן שלא הניח עירובי תבשילין, וטעמם של בית הלל, משום שלהניח משהו שאינו שיעור סעודה גדולה אלא כדי חייו בלבד, שרו ליה רבנן [התירו לו חכמים].

ומעירים: ורב הונא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב הונא: מי שלא הניח עירובי תבשילין מערב יום טוב, מכל מקום אופין לו פת אחת, ומבשלין לו קדרה אחת של תבשיל,