ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה של ברייתא זו]: ואם שחטו — אין מכסין את דמו, מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן [מכאן שבראשה, במקרה שיש לו במה לכסות עוסקים אנו], שהרי אם אין לו במה לכסות — מה טעם לומר שאין מכסים את דמו? ואם אכן יש לו במה לכסות, מדוע אם כן אין מכסים, או כשיטת ר' יהודה, או באפר כירה?

אלא אמר רבה, כך יש לומר: אפר כירה שאמרנו שהוא מוכן — מוכן הוא כדי לכסות בו את הודאי אבל אין מוכן לספק, שאף על פי שדעתו היתה לכסות בעפר זה את דמו של מה שישחוט, בין ודאי בין ספק, מכל מקום אינו נחשב כמוכן לגבי הספק.

ותוהים: לספק מאי טעמא [מה טעם] לא נחשב הוא כמוכן; אם תאמר משום דקא עביד [שהוא עושה] גומא בערימת האפר כאשר נוטל משם אפר לכיסוי, הלא לצורך שחיטת הודאי נמי קא עביד [גם כן הוא עושה] גומא, ואם יש בכך איסור — הלא האיסור קיים בכל מקרה! אלא על כרחך עליך לומר כדברי ר' אבא שעשיית גומה זו אינה נחשבת למלאכה, מאחר שבכך אינו אלא כמקלקל ופטור, אם כן הכא נמי [כאן גם כן] בספק, אין חשש לכך וכדברי ר' אבא!

אלא יש לחזור בנו ולומר טעם אחר: ספק מאי טעמא [מה טעם] אסור — דלמא עביד [שמא ישכח ויעשה] בעפר הזה גם כתישה כדי להכשירו שיהיה ראוי לכיסוי, אבל יש להקשות שוב: שאם כן ודאי נמי [גם כן] נגזור לאסור לכסות בו משום שהוא עושה בו כתישה! ומשיבים: אין זו קושיה, כי כשהוא מקיים מצוות כיסוי בדם הודאי, גם כי קא עביד [כאשר הוא עושה] כתישה, אתי [באה] מצות עשה של כיסוי הדם ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה של חילול יום טוב.

ומקשים על כך: אימר דאמרינן [אמור שאנו אומרים] את הכלל שאתי [באה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה במקרים כגון שיש מילה בצרעת. שיש מצוות לא תעשה בתורה, האוסרת לחתוך את נגע הצרעת מן הבשר, אולם אם היה נגע הצרעת על ערלתו של תינוק — מותר לחתוך את הערלה בשעת מילת התינוק, אי נמי [או גם כן] מקרה כגון סדין של פשתן שמשתמשים לצרכו בציצית של צמר, אף על פי שפשתן וצמר הם כלאים ואסור לחברם יחד.

שבמקרים כגון אלה בעידנא דקא מעקר [באותו זמן עצמו שהוא עוקר] את הלאו [מצות לא תעשה] — קא מוקים [הריהו מעמיד, מקיים] את מצות העשה על ידי אותו מעשה עצמו. אולם הכא [כאן] לענין כיסוי הדם, הרי הם שני מעשים נפרדים, שהרי בעידנא דקא מעקר [בזמן שהוא עוקר] את הלאו — לא מוקים [הריהו מעמיד, מקיים] את מצות העשה, שהרי בתחילה הוא כותש ועובר בכך על לאו, ורק אחר כך הוא מקיים את מצוות העשה בכיסוי הדם! ומשיבים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], כי אפשר לומר דבהדי דכתיש קא מכסי [שבתוך כדי שהוא כותש הוא מכסה] את הדם בעפר זה שנכתש, ונמצא מקיים מצות עשה באותה פעולה שבה נעקרה מצות לא תעשה.

ומקשים מצד אחר: סוף סוף הלא יום טוב יש בו גם מצות עשה לשבות בו, וגם מצות לא תעשה שלא לעשות בו מלאכה, ואין עשה בלבד דוחה את לא תעשה ועשה!

אלא, יש לדחות את הטעם שאמרנו ולומר כך, אמר רבא: אפר כירה מתחילה דעתו להשתמש בו לדבר שמצוותו ודאי, ואין דעתו לשימוש בו לצורך הספק. שכל דבר שלא היה בדעתו מראש להשתמש בו, אסור לעשות בו שימוש ביום טוב.

ומעירים: ואזדא [והלך] רבא בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]; שאמר רבא: הכניס עפר על דעת לכסות בו צואה, שאם יטיל תינוק צואה בבית ביום טוב, יכסה אותה בעפר. שעפר זה מותר לכסות בו גם דם צפור או חיה שהוא שוחט. שכיון שהכין עפר אפילו לצורך הספק, שהרי יתכן שלא יטיל התינוק צואה ולא יצטרך לו כלל, בודאי נתכוון להשתמש בעפר זה כדי לכסות בו גם דם ציפור שהכינה מבעוד יום לשחיטה. אבל אם הכין את העפר מתחילה על מנת לכסות בו דם צפור — אסור לכסות בו צואה כי לא ידע מראש שתהא צואה שיצטרך לכסותה. שאף שהיתה כוונתו מראש להשתמש בעפר, לא היתה כוונתו אלא לשימוש ודאי, ולא לספק כמו כיסוי צואה.

נהרבלאי אמרי [חכמי נהרבלא היו אומרים]: אפילו הכניס עפר לכסות בו דם צפור — מותר לכסות בו צואה ואין לומר שלא היתה דעתו לכך.

אמרי במערבא [אמרו בארץ ישראל]: פליגי בה [נחלקו בענין זה] ר' יוסי בר חמא ור' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] שנחלקו בכך רבא בריה [בנו] של רב יוסף בר חמא (הוא רבא סתם שבתלמוד הבבלי) ור' זירא. חד [אחד מהם] אמר: כוי (שהוא ספק חיה ספק בהמה), הרי הוא לענין זה כצואה, שאם הכניס לביתו עפר כדי לכסות בו את הצואה, מותר להשתמש בו גם לצורך כיסוי דם שחיטת הכוי, שזה וזה ספק. וחד [ואחד מהם] אמר: כוי אינו כצואה, שצואה דעתו עליה, ולכך דינה לענין זה כודאי, אבל כוי אינו אלא בכלל הספיקות ואסור להשתמש לכיסוי דמו בעפר שהוכן לצורך הצואה.

ומעירים: תסתיים [תוגדר] שרבא הוא שאמר כי כוי הרי הוא כצואה, שהרי אמר רבא: הכניס עפר כדי לכסות בו צואה — מותר לכסות בו דם צפור, דם צפור — אסור לכסות בו צואה. משמע: שדעתו לודאי ולא לספק, אם כן הוא הדין אף בכוי. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכך היתה המחלוקת.

א רמי בריה [בנו] של רב ייבא אמר טעם אחר: כוי היינו טעמא דלא מכסינן [זהו הטעם שאין אנו מכסים את דמו], לא מחשש איסור מלאכה שיש בכיסוי כזה אלא גזירה משום התרת חלבו. שאם יכסו את דמו יחשבו הכל שכוי הוא חיה גמורה, וידוע כי חלב חיה (שלא כבהמה) מותר באכילה.

ומקשים: אי הכי [אם כן], אפילו ביום חול נמי [גם כן] לא יכסו את דמו מפני חשש זה! ומשיבים: ביום חול אמרי [אומרים] האנשים כי לנקר [לנקות] את חצרו הוא צריך והוא מכסה את הדם מפני נוי החצר ולא מפני מצות הכיסוי.

ושואלים: ואם שחט באשפה במקום המיוחד לזרוק בו גרוטאות ואשפה, שהכל יודעים שאין דואגים לנקיונה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אז ברור שכוונתו לכיסוי הדם! או אם בא לימלך (לשאול) בחכם מה לעשות, אם לכסות או לא, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? איך נפסוק לו?

אלא כך יש לומר: ביום חול אי נמי מספקא [אם גם הדבר מסופק] בכל זאת אמרי ליה רבנן [אומרים לו חכמים]: זיל [לך] טרח וכסי [וכסה], שהרי יש ספק מצוות כיסוי, אולם ביום טוב אי מספקא [אם מסתפק לו] בכגון זה — מי אמרי ליה רבנן [האם אומרים לו חכמים] זיל [לך] טרח וכסי [וכסה]? ומשום כך אין מכסים את דמו כדי להדגיש על ידי כך שאיננו חיה ממש.

תני [שנה] ר' זירא ברייתא זו: לא כוי בלבד אמרו שאין לכסות את דמו ביום טוב, אלא אפילו שחט בהמה שאין דמה צריך כיסוי, וכמו כן שחט גם חיה ועוף שדמם חייב בכיסוי ונתערבו דמן זה בזה — אסור לכסותו ביום טוב.

אמר ר' יוסף בר יאסיניאה: לא שנו הלכה זו אלא כשאין יכול לכסותו את כל דם התערובת בדקירה אחת, אבל אם יכול לכסותו בדקירה אחת — מותר. שכיון שכל הדם ניתן לכיסוי בדקירה אחת, לכך, אף שבאותה פעולה הריהו מכסה גם את דם הבהמה שאינו צריך כיסוי, מכל מקום כיון שאינו עושה אלא פעולת כיסוי אחת, אין לייחס חשיבות לכך שאף דם הבהמה מתכסה.

ומעירים: פשיטא [פשוט] מובן מאליו, שכיון שמכסה אותו בבת אחת בודאי מקיים מצוה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי נגזר איסור אפילו על דקירה אחת אטו [משום] שמא יבואו לעשות שתי דקירות, קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים.

ב אמר רבה: מי ששחט צפור מערב יום טוב, אין מכסין אותו, את דמה, ביום טוב עצמו.