ואילו תוכו ואוגנו (שפת הכלי היוצאת כלפי חוץ) וכן אזנו או ידיו (הידית שלו) טהורין הם. ואולם כאשר נטמא תוכו של הכלי — נטמא כולו.

גזירות בית הלל ובית שמאי שונות אמנם זו מזו, ואולם שתיהן מתבססות על אפשרויות קיימות, ועל שיקולים ששני הצדדים בעצם מסכימים להם, ולכן מבררים: במאי קא מיפלגי [במה הם חולקים]? מהו שורש מחלוקתם?

ומסבירים: בית שמאי סברי [סבורים] כי אסור להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין, ואיסור זה מקורו בגזרה שגזרו חכמים וחשש משום ניצוצות (טיפות נוזלים היוצאות מתוך הכלי אל אחוריו), שמאחר ונטמאים ניצוצות אלה באחורי הכלי, הם מוסיפים ומטמאים את הידים הבאות עמם במגע. וליכא למגזר [ואין לגזור] משום החשש שהביעו בית הלל שמא יטמאו המשקין שבידים הלחות באחורי הכוס, שהרי אסור השימוש בכלי כזה.

ואילו בית הלל סברי [סבורים] כי מותר להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין, כי הם אמרי [אומרים] ניצוצות לא שכיחי [אינם מצויים] ואין לגזור בדבר שאינו מצוי, ומפני שמותר להשתמש בכלי זה איכא למיחש [יש לחשוש] שמא יטמאו המשקין שבידים הרטובות מנטילת ידים מחמת הכוס.

דבר אחר אמרו בית הלל: מפני הכלל תכף לנטילת ידים צריכה להיות הסעודה, עדיף שימזגו את הכוס קודם ואחר כך יטלו את הידים, ומיד יגשו לסעודה.

ושואלים מאי [מהי] הסיבה שבית הלל הוסיפו עוד "דבר אחר", כלומר, נימוק נוסף? ומשיבים: הכי קאמרי להו [כך אמרו להם] בית הלל לבית שמאי: אף לדידכו דאמריתו [לדעתכם שאתם אומרים] שאסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאין משום דגזרינן [שאנו גוזרים] משום חשש ניצוצות, אפילו הכי [כך] הא עדיפא [זו שהצענו עדיפה] על הצעתכם, שעל פי שיטתנו אפשר שתיכף אחר נטילת ידים תהא הסעודה.

א שנינו במשנה שנחלקו בית הלל ובית שמאי בענין המקום שעליו יש לשים את המפה שנגבו בה את הידים. שבית שמאי אומרים שאחר שמקנח ידו במגבת הריהו מניחה על השולחן, ובית הלל אומרים שמניחה על הכסת.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא ביתר ביאור: בית שמאי אומרים: לאחר שמקנח ידיו במפה (מגבת) הריהו מניחה על השלחן. משום שאם אתה אומר שמניחה על הכסת יש לחשוש לגזרה שגזרו חכמים שמא יטמאו המשקין שבמפה הרטובה מנטילת ידים מחמת הכסת, ויחזרו משקים אלו ויטמאו את הידים של הנוגעים מדי פעם במגבת.

ושואלים: ונטמייה [ושתטמא אותה] הכסת את המפה אף בלא משקים! ומשיבים: כלל הוא שאין כלי מטמא כלי אחר.

ושואלים: ונטמייה [ושתטמא אותו] הכסת לגברא גופיה [את האדם עצמו]! ומשיבים: גם דבר זה לא יתכן, שכן כלל הוא שאין כלי מטמא אדם.

ובית הלל אומרים שמניחה את המפה דווקא על הכסת, שכן אם אתה אומר שיניחנה על השלחן, יש לחשוש לגזרה שמא יטמאו המשקין שבמפה מחמת השולחן ויחזרו משקים אלה ויטמאו את האוכלין המונחים על השולחן.

ושואלים: ולטמא [ושיטמא] השלחן במישרין את האוכלין שבתוכו! ומסבירים: הכא [כאן] בשלחן שהוא שני לטומאה בלבד עסקינן [עוסקים אנו], ואין שני לטומאה מטמא הלאה ועושה שלישי לטומאה בחולין אלא על ידי משקין שנגעו בשני ומדברי סופרים נעשו בכך ראשון לטומאה ומשנגעו באוכלין עשאום שני לטומאה.

אף כאן שואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? מהו יסוד מחלוקתם? ומשיבים: יסוד הדבר הוא שבית שמאי סברי [סבורים] שאסור בכלל להשתמש לצורך אכילה בשלחן שהוא שני לטומאה, גזרה משום אוכלי תרומה, שהכהנים האוכלים תרומה עלולים לשכוח ולאכול שם ושולחן זה יכול לטמא את התרומה על ידי מגע במישרין, ולכן גזרו שלא ישתמשו בו אף לחולין.

ובית הלל סברי [סבורים] שמותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה, ואין לחשוש, שכן אוכלי תרומה זריזין הם, ובודאי ישימו לב על איזה שולחן הם אוכלים.

דבר אחר, נימוק נוסף אמרו בית הלל: שבכלל אין נטילת ידים לחולין מן התורה.

ושואלים: מאי [מהי] הסיבה שבית הלל הוסיפו דבר אחר? ומשיבים: הכי קאמרי להו [כך אמרו להם] בית הלל לבית שמאי: וכי תימרו מאי שנא גבי [ואם תאמרו, מה שונה אצל, בענין] אוכלין דחיישינן [שאנו חוששים] להם שלא יטמאו על ידי המפה שעל השולחן ומאי שנא גבי [ומה שונה אצל] ידים דלא חיישינן [שאין אנו חוששים] שתיטמאנה מחמת המפה המונחת על הכסת? ואומרים אפילו הכי [כך] הא עדיפא [זו עדיפה], שהרי אין נטילת ידים לחולין מן התורה כלל, ומוטב שיטמאו הידים דלית להו [שאין להן] עיקר מדאורייתא [מן התורה] ויאכל בידים השניות לטומאה, ואל יטמאו האוכלים דאית להו [שיש להם] שיש לטומאתם עיקר מדאורייתא [מן התורה].

ב שנינו במשנה שנחלקו בית הלל ובית שמאי אם יש להקדים את ניקוי מקום האוכל או את רחיצת הידים לאחר הסעודה שבית שמאי אומרים שקודם מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים את הידים במים אחרונים, ובית הלל אומרים שקודם נוטלים את הידים ורק אחר כך מכבדים את הבית.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא מחלוקת זו ביתר ביאור: בית שמאי אומרים שקודם מכבדין את הבית ורק אחר כך נוטלין לידים, שכן אם אתה אומר כן שנוטלים את הידים תחלה (קודם), נמצא אתה מפסיד את האוכלין, שהמים ינתזו על פירורי האוכל שנשארו ויקלקלו אותם. אבל נטילת ידים לשיטת בית שמאי שהם יהיו תחלה לא סבירא להו [אינם סבורים]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום החשש שמא יימאסו בהם הפירורין.

ובית הלל אומרים שאם השמש תלמיד חכם הוא, הריהו נוטל מעל השולחן בסוף הסעודה את הפירורין שיש בהם כזית, ומניח רק את הפירורין שאין בהן כזית, שאינם נחשבים לאוכל, ואין איסור בקלקולם.

מסייע ליה [לו] דבר זה לר' יוחנן. ששנינו שאמר ר' יוחנן: פירורין שאין בהם כזית — מותר לאבדן ביד, ואין בכך איסור השחתת אוכל.

אף ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים], מהו יסוד המחלוקת? ומסבירים: בית הלל סברי [סבורים[] שאסור להשתמש בשמש עם הארץ, ואין לחשוש שישארו על השולחן פירורים העלולים להתקלקל במים. ואילו בית שמאי סברי [סבורים] שמותר להשתמש בשמש עם הארץ, ומוטב שלא יטלו ידים קודם ויקלקלו את האוכל שנשאר.

אמר ר' יוסי בר חנינא אמר רב הונא: בכוליה פרקין [בכל פרקנו] הלכה כבית הלל, בר מהא [חוץ מזו] שהלכה בה כבית שמאי, ור' אושעיא מתני איפכא [היה שונה להיפך] מן הכתוב במשנתנו, שהיה מחליף את שיטות בית הלל ובית שמאי, ובהא נמי [ובזו גם כן] הלכה כבית הלל.

ג שנינו במשנה שבית שמאי אומרים שאם האריכו בסעודה עד לצאת השבת הרי שסדר הברכות יהיה: נר, ברכת מזון, בשמים והבדלה, ובית הלל אומרים שסדר הברכות יהיה: נר, בשמים, מזון והבדלה.

ומסופר שרב הונא בר יהודה איקלע לבי [הזדמן לבית] רבא. חזייה [ראהו] את רבא דבריך [שבירך] על הבשמים ברישא [בתחילה]. אמר ליה [לו]: מכדי [הרי] בית הלל ובית שמאי על המאור לא פליגי [אינם חלוקים], דתניא [שכן שנינו] במשנתנו שבית שמאי אומרים שהסדר הוא: נר, ברכת מזון, בשמים והבדלה, ובית הלל אומרים שהסדר הוא: נר ובשמים מזון והבדלה, ואם כן לדעת שניהם הנר בתחילה!

עני [ענה] רבא בתריה [אחריו]: אכן דברים אלה כתובים במשנה, אך זו דברי ר' מאיר, אבל ר' יהודה אומר בברייתא שלא נחלקו בית הלל ובית שמאי על המזון שהוא בתחילה, ועל הבדלה שהיא בסוף, אלא על מה נחלקו — על המאור ועל הבשמים, שבית שמאי אומרים שמברך תחילה על המאור ואחר כך על הבשמים, ובית הלל אומרים שמברך תחילה על הבשמים ואחר כך על המאור.

ואמר ר' יוחנן במפורש שנהגו העם בענין זה כבית הלל אליבא [לפי שיטת] ר' יהודה, ולכן יש להקדים את ברכת הבשמים.

ד במשנה הובאה מחלוקת בית הלל ובית שמאי מהו נוסח הברכה שעל האש בהבדלה, שבית שמאי אומרים שנוסח הברכה הוא "שברא מאור האש ", ובית הלל אומרים שנוסח הברכה הוא "בורא מאורי האש".

על כך אומר רבא: במלה "ברא" כולי עלמא לא פליגי דברא משמע [הכל אינם חלוקים שמשמעה ברא בעבר]. כי פליגי [כאשר הם חולקים], הרי זה ביחס למלה "בורא", שבית שמאי סברי [סבורים] שמשמעות בורא היא שהוא עתיד למברא [לברוא], ובית הלל סברי [סבורים] כי "בורא" נמי [גם כן] דברא משמע [שברא משמעו].

על כך מתיב [מקשה] רב יוסף: כיצד נאמר שנחלקו בפירוש המלה "בורא", שברורה משמעותה לחלוטין כגון "יוצר אור ובורא חושך" (עמוס ד, יג), או "יוצר הרים ובורא רוח", או "בורא השמים ונוטיהם" (ישעיהו מב, ה), שכל אלה מתארים בריאה בעבר. אלא אמר רב יוסף: בפירוש המילים "ברא" ו"בורא" כולי עלמא לא פליגי דברא משמע [הכל אינם חלוקים שברא משמען], כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה האם יש לומר בנוסח הברכה "מאור האש "או "מאורי האש ", שבית שמאי סברי [סבורים] כי חדא נהורא איכא בנורא [אור אחד יש באש], ובית הלל סברי [סבורים] כי טובא נהורי איכא בנורא [הרבה אורות יש באש], משום שיש בשלהבת צבעים שונים אדומים ירוקים ולבנים. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], אמרו להם בית הלל לבית שמאי: הרבה מאורות יש באור [באש].

ה שנינו במשנה שאין מברכין על הנר ועל הבשמים של גויים. ושואלים: בשלמא [נניח] נר של גויים אסור לברך עליו בהבדלה משום שלא שבת הנר, אלא בער בשבת, ולכן אין לברך עליו מחדש במוצאי שבת. אלא בשמים [מה טעם] לא מברכים עליהם?

אמר רב יהודה אמר רב: הכא [כאן] במסבת גוים עסקינן [אנו עוסקים], ואסרו בשמים של מסיבה זו מפני שסתם מסבת גויים לעבודה זרה היא

ושואלים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסוף המשנה] שאין מברכין לא על הנר ולא על בשמים של עבודה זרה, מכלל הדבר אתה למד דרישא לאו [שראשה של המשנה לא] בעבודה זרה עסקינן [אנו עוסקים], אלא ודאי יש לכך נימוק אחר!

אמר ר' חנינא מסורא: אין זו ראיה, שאפשר לשלב את שתי ההלכות בדרך לימוד אחרת ולומר כי בדרך "מה טעם" קאמר [אמר], שמסביר בקטע השני את טעמו של הראשון. וכך יש להבין: מה טעם אין מברכין על נר ולא על בשמים של גוים — מפני שסתם מסבת גוים לעבודה זרה היא, ועל נר ובשמים של עבודה זרה אסור לברך.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אור ששבת — מברכין עליו בהבדלה שמוצאי שבת, ושלא שבת — אין מברכין עליו. ושואלים: מאי [מה] הכוונה "שבת" ומאי [מה] הכוונה "לא שבת"?