אנן נעבד לחומרא [אנחנו נעשה לחומרה] ולא נסייע.

על מה שאמרו ומגביהו מן הקרקע טפח, אמר רב אחא בר יעקב: מאי קראה [מהו הכתוב] שיש להביא ממנו ראיה כדרך רמז לדבר זה — שכן נאמר "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קטז, יג).

ומה שאמרו שנותן עיניו בו — כי היכי [כדי] שלא ניסח דעתיה מיניה [יסיח דעתו ממנו].

ומה שאמרו שמשגרו לאנשי ביתו במתנה — כי היכי [כדי] שתתברך דביתהו [אשתו].

א ולענין זה מסופר: עולא אקלע לבי [נקלע, הזדמן לבית] רב נחמן. בסעודה כריך ריפתא, בריך ברכת מזונא, יהב ליה כסא דברכתא [אכל לחם, ברך ברכת המזון, נתן את כוס הברכה] לרב נחמן. אמר ליה [לו] רב נחמן: לישדר מר כסא דברכתא [ישלח אדוני כוס ברכה] לילתא אשת רב נחמן. אמר ליה [לו] עולא: אין צורך בדבר, שהרי הכי [כך] אמר ר' יוחנן: אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, שכן נאמר "ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך" (דברים ז, יג), ויש לדייק בלשון הכתוב: "וברך פרי בטנה" לא נאמר, אלא "וברך פרי בטנך", ודי שנתן את הכוס לרב נחמן וממילא תתברך אשתו בבנים.

ותניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' נתן אומר: מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש — שנאמר: "וברך פרי בטנך", "פרי בטנה" לא נאמר, אלא "פרי בטנך".

ומסופר, כי אדהכי [עד שכך, בתוך כך] שמעה ילתא את הדברים הללו, והיא היתה בת ראש הגולה והיתה רגילה שינהגו בה כבוד, קמה בזיהרא [בחמתה], ועלתה לבי חמרא, ותברא ארבע מאה דני דחמרא [ונכנסה לבית היין, ושברה ארבע מאות חביות יין]. אמר ליה [לו] אחר כך רב נחמן לעולא: נשדר [ישלח] לה מר כסא אחרינא [אדוני כוס אחרת], שלח לה עולא לילתא: כל האי נבגא, דברכתא [החבית הזו, של ברכה] היא, ואם לא שתתה מכוס הברכה עצמה, יכולה היא לשתות יין מן החבית הזו, והרי זו כשתיית כוס של ברכה. שלחה ליה [לו] בתשובה: ממהדורי [מן המחזירים בעיירות], רמז לעולא שהיה מסתובב בין בבל לארץ ישראל — יוצאים תמיד מילי [דברים], ומסמרטוטי [ומן הסמרטוטים] — מתרבים כלמי [כינים].

ב אמר רב אסי: אין מסיחין על כוס של ברכה משעה שאחז את הכוס בידיו עד שישתהו. ועוד אמר רב אסי: אין מברכין על כוס של פורענות. ומבררים: מאי [מהי] "כוס של פורענות"? אמר רב נחמן בר יצחק: כוס שני. תניא נמי הכי [שנינו בברייתא גם כן כך]: השותה כפלים לא יברך, משום שנאמר "הכון לקראת אלהיך ישראל" (עמוס ד, יב), שצריך אדם להכין עצמו היטב לקראת עמידתו לפני בוראו, והאי [ואילו זה] ששתה שתי כוסות הוא לא מתקן [מתוקן], ששתיית כוסות יין במספר זוגי מסוכנת, מפני המזיקים.

ולסיכום הלכות ברכה מביאים מה שאמר ר' אבהו, ואמרי לה [ויש אומרים] שדבר זה במתניתא תנא [בברייתא שנוי]: האוכל ובאותה עת הוא מהלך — מברך כשהוא מעומד, וכשהוא אוכל מעומד — מברך כשהוא מיושב, וכשהוא מיסב על המיטה ואוכל — הריהו מזדקף ויושב ומברך. אולם דברים אלה לא נתקבלו, והלכתא [וההלכה] היא: בכולהו [בכולם] — יושב ומברך.

הדרן עלך שלשה שאכלו

א משנה אלו דברים שיש בהם מחלוקת בין בית שמאי ובין בית הלל בהלכות סעודה: מחלוקת אחת היא בענין סדר הברכות בקידוש, שבית שמאי אומרים כי כאשר עושה אדם קידוש על יין הריהו מברך בתחילה על היום, ואחר כך מברך על היין. ובית הלל אומרים: מברך תחילה על היין ואחר כך מברך על היום.

וכן נחלקו לגבי שתיית היין שלפני הסעודה, שבית שמאי אומרים שבתחילה נוטלין את הידים ורק אחר כך מוזגין את הכוס. ובית הלל אומרים שקודם מוזגין את הכוס ורק אחר כך נוטלין לידים. והדבר תלוי במחלוקת בדיני טומאה וטהרה כפי שיבואר בגמרא להלן.

כמו כן בקשר לדיני טומאה בית שמאי אומרים שאדם לאחר שהיה מקנח ידיו במפה (מגבת) מנטילת ידים, הריהו מניחה את המגבת על השולחן, ובית הלל אומרים: הריהו מניח אותה על הכסת אשר עליה הוא יושב.

וכמו כן בית שמאי אומרים שקודם מכבדין את הבית, כלומר, מנקים את מקום האכילה מן הפירורים המפוזרים בו ורק אחר כך נוטלין לידים במים אחרונים שלאחר המזון. ובית הלל אומרים שתחילה נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית. וכשם שנחלקו בסדר הדברים בקידוש כך נחלקו לגבי הבדלה.

שאם האריכו בסעודה עד ליציאת השבת, הרי בכגון זה בית שמאי אומרים שבתחילה יש לברך על הנר ואחר כך על המזון (ברכת המזון), לאחריה בשמים ולבסוף ברכת הבדלה. ובית הלל אומרים שהסדר הוא כזה: נר ובשמים, מזון והבדלה. ואף בברכת הנר עצמה נחלקו.

בית שמאי אומרים שנוסח הברכה הוא "שברא מאור האש", ובית הלל אומרים שנוסח הברכה הוא "בורא מאורי האש".

והלכה פסוקה בענין זה: אין מברכים לא על הנר ולא על הבשמים של גוים, ולא על הנר ולא על הבשמים של, כלומר, שנועדו לכבוד המתים, ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודה זרה. ועוד כלל קבעו בברכת הנר: אין מברכין על הנר עד שיאותו (יהנו וישתמשו) לאורו.

מחלוקת אחרת היא בדבר מי שאכל, ושכח ולא בירך. שבית שמאי אומרים שיחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים שאין צורך בכך ולדעתם יברך במקום שבו נזכר. ואולם לכל הדעות אין אפשרות לברך אלא לאחר זמן מוגבל מסיום האכילה. ועד מתי מברך? — עד שיתעכל המזון שבמעיו.

מחלוקת אחרת היא אם בא להן למסובים יין רק אחר המזון, אם אין שם אלא אותו כוס יין בלבד, בית שמאי אומרים שבתחילה מברך על היין ורק אחר כך מברך על המזון. ובית הלל אומרים שבתחילה מברך על המזון ורק אחר כך מברך על היין.

ועוד אמרו: עונין "אמן" אחר ישראל המברך אף על פי שלא שמעו את כל הברכה, ואולם אין עונין "אמן" אחר כותי (שומרוני) המברך, עד שישמע את כל הברכה כולה. שיתכן שבתחלת הברכה הכניס השומרוני דבר שאינו על פי אמונת ישראל.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אלו דברים שיש בהם מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בהלכות סעודה: בענין הקדמת ברכת היום או היין בקידוש, בית שמאי אומרים שמברך על היום ואחר כך מברך על היין. וטעם הדבר: לפי שהיום גורם ליין שיבא, שאילו לא היה זה יום השבת לא היה שותה יין כעת. ועוד נימוק אמרו בית שמאי: הואיל וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא, ומאחר שקדמה קדושת השבת, יש להקדים בהזכרת השבת.

ובית הלל אומרים: מברך על היין ואחר כך מברך על היום. וטעם הדבר: שכן היין גורם לקדושה שתאמר, שאם אין יין אי אפשר לעשות קידוש. דבר (טעם) אחר: ברכת היין היא ברכה תדירה, וברכת היום אינה תדירה. וכלל בידינו שאם עומדים בפנינו שני דברים, דבר תדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם, שיש להקדימו לחבירו. ומעירים: והלכה בענין זה כדברי בית הלל.

ושואלים: מאי [מהו], משום מה צריכים בית הלל לומר עוד דבר אחר? ועונים: וכי תימא [ואם תאמר] כי התם תרתי והכא חדא [שם, בדברי בית שמאי, שנים, הם הנימוקים וכאן רק אחד], על כן אמרו הכא נמי תרתי נינהו [כאן גם כן שנים הם], והנימוק השני הוא: ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם.

שנינו בתוספתא: שהלכה כדברי בית הלל. ושואלים: פשיטא, דהא נפקא [שהרי יצאה] בת קול ואמרה שהלכה בבית הלל בכל מקרה, ומה צורך יש להודיענו כאן שהלכה כדבריהם?

ומתרצים שני תירוצים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] שברייתא זו נשנתה קודם בת קול, שעדיין לא הוכרעה ההלכה בדרך כלל. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שאכן נשנתה תוספתא זו לאחר בת קול,